הנכדים שלכם יבינו אותו

"להיות ג'ון מלקוביץ'". תסריט: צ'רלי קאופמן; בימוי: ספייק ג'ונז; משתתפים: ג'ון קיוזאק, קמרון דיאז, ג'ון מלקוביץ', קתרין קינר. ארה"ב 1999.

החיים של קרייג (קיוזאק) על הפנים. הוא לא מצליח להתפרנס מאמנותו - הפעלת תיאטרון בובות, חיי הנישואין שלו לא מספקים אותו, אין לו כסף. הוא נאלץ לחפש עבודה ומגיע למקום משונה, הממוקם בקומה השבע וחצי. שם, דרך דלת סתרים הנחבאת מאחורי ארון משרדי, הוא נכנס לתוך ראשו ותודעתו של ג'ון מלקוביץ'.

חגי לוי ("העיר") סבור, שהסיפור ה"חתרני והמפתיע" הזה גם "מצחיק וגם מציק". התסריט "גאוני" והבימוי "נבון ומצטנע". מלקוביץ' כאן סוף סוף "בתפקיד שראוי לו", קינר "נפלאה", דיאז "מפתיעה" ואת קיוזאק לוי אוהב בפעם הראשונה. הסרט עוסק ב"מהות האני, זהויות מיניות, השאיפה לאלמוות, הביקורת על תרבות הצריכה האמריקנית, עולם הסלבריטיס - תוך שהוא נשאר מצחיק ומגרה בכל רגע".

הסרט הזה, כמו "אמריקן ביוטי" ו"מועדון קרב", שנעשו לאחרונה, עוסק ב"אבסורד הקיומי" והוא פוסע בין קומדיה פרועה, דרמה, סאטירה חברתית ומדע בידיוני. כי האבסורד "לעולם אינו רק טרגי או מגוחך, רק נעלה או נלעג, רק היפותטי או רק ריאליסטי". הסרטים האלה מציעים אתגר - "להטיל ספק בכל, לבחון הנחות יסוד מראשיתן, להסתכל על דברים אחרת". אפשר להיענות לאתגר, "אבל בהחלט גם סתם ליהנות מקולנוע מודרני במיטבו".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") חש שהסרט נמנה עם סוג הסרטים (ביניהם גם "אקזיסטנז" ו"מועדון קרב"), "שהחדשנות שלהם כה עקרונית וקיצונית, שהם תופסים את הצופה בלי שיש בידו כלים לשפוט אותם. הם לא מתכתבים עם שום מסורת. הם לא אנטי כלום ולא פוסט כלום. הם תופעות עצמאיות, מדהימות ופתאומיות".

כולם עושים ב"להיות ג'ון מלקוביץ'" "תפקידים מעולים", אבל מה שהופך את הסרט "למעניין ולמתיש כל-כך, היא דווקא העובדה שהוא ניתן לקריאה דרך משקפיים רבים, ונשאר פתוח לכל פרשנות, בלי להתחייב על אף אחת. האם החדירה דרך פתח סודי לתוך גופו של מלקוביץ' היא דימוי מיני בעיקרו? ייתכן. האם הקומה השבע וחצי של הבניין צריכה לזרוק אותנו ל'עליסה בארץ הפלאות'? אולי. האם המסע לתוך מלקוביץ' אמור להזכיר טריפ אל.אס.די? למה לא".

הפתיחות הזו, "המשוחררת מכל ז'אנר, היא סוד קסמו הפרוע של 'מלקוביץ'', שמצליח להיות מצחיק, מעיק, חולני, תלוש, שרירותי, מנומק, קלסטרופובי, עמוק מאוד ומטופש עד אין-קץ בעת ובעונה אחת". הסרט מקדים את זמנו, כך שאם לא נהניתם ממנו, הסירו דאגה מלבכם, "הילדים או הנכדים שלכם יידעו בדיוק איך להשתמש בו".

יאיר רוה ("העיר") סבור, שספייק ג'ונז הוא במאי "שכל יצירה שלו היא חלק מודולרי ובלתי נפרד מתוך בדיחה אחת גדולה, שהפאנץ' ליין שלה אף פעם לא יגיע. בדיחה המוגשת בפנים רציניות ושהיחיד שבאמת נהנה ממנה הוא היוצר עצמו, ולא הקהל שלו, שנשאר תמיד קצת בחוץ".

הסרט משרה על צופיו "בלבול". הוא "מפרך ומתפקד כמו חידת היגיון נטולת פתרון, שרק הולכת ונהיית קשה יותר ככל שמנסים לפענח אותה". גם רוה מוצא כמעט את כל הניגודים האפשריים: "מבריק אבל שטותי; מצחיק אבל גם מייסר; מתחיל כקומדיה אדירה, אבל מסתיים במועקה; חכם, אבל גם מתנהג כאוויל מושלם".

בקיצור: מבלבל, מקדים את זמנו, מצחיק, מעיק, מבריק, שטותי, חכם ומטופש.

« נילי ברקן « הנכדים שלכם יבינו אותו «