ההרפתקה הבריטית של ב.מ.וו

בכל דיון שמקיים הוועד המנהל של יצרנית הרכב הגרמנית ב.מ.וו. בחודשים האחרונים משתרבב נושא, שאיננו כלול בסדר היום הרשמי: הכישלון הגדול של רובר, וכיצד יכולה החברה להיחלץ ממנו.

אחד מראשי ההנהלה מגדיר את המצב בחברת הבת הבריטית כ"חסר תקווה". את שנת 1999 סיכמה רובר עם הפסד של יותר מ-2.5 מיליארד מארק (כ-1.3 מיליארד דולר).

השנה מצפים להפסד קטן יותר, אף שיגיע לפחות למחצית מן הסכום הזה. כמעט איש איננו מאמין עוד בהתגשמות ההבטחה שנתן בזמנו יו"ר ההנהלה, יואכים מילברג, שבשנת 2002 יהיה ייצורה של מכונית זו רווחי סוף-סוף. לנוכח מצב זה, מבקש התאגיד הגרמני להתנתק, באופן חלקי לפחות, מ"רוברס קארס", וכבר הוצעו שתי דרכים לביצוע הצעד הזה: האחת, הפסקת ייצור דגמי רובר 25 ו-45 במפעל בלונגברידג', כאשר המפעלים בבריטניה יוסיפו לייצר רק את הדגם החדש רובר 75 ואת המיני.

השנייה, מכירת שני המפעלים הבריטים, בלונגברידג' ובאוקספורד, יחד עם הדגמים רובר 25, 45 ו-75.

הבעיה היא, שיצרניות רכב אחרות, כמו פורד, ג'נרל מוטורס ופולקסווגן לא ירכשו מפעלים גירעוניים אלה, אלא אם כן תשלם להם חברת האם במינכן במשך מספר שנים פיצויים על ההפסדים הצפויים, ובמקביל תיצור עימם שותפות מסוג זה או אחר.

חברי הוועד המנהל אינה מתלהבים מאף אחת משתי החלופות האלה. אלה מודעים היטב לעובדה, שהאסטרטגיה שלהם נכשלה כישלון חרוץ ודרדרה למשבר עמוק את אחד התאגידים המשגשגים בגרמניה במשך שנים רבות. מכירות רכב השטח מסכנות את קיום התאגיד כולו.

עד כה ירדו לטימיון, כתוצאה מהרפתקה זו, יותר מתשעה מיליארד מארק, מתוכם 2.1 מיליארד מארק מחיר הרכישה ו-5.3 מיליארד מארק הפסדים שוטפים. על אלה יש להוסיף 6.6 מיליארד מארק בהשקעות ברובר, שרובן מומנו מראש על ידי ב.מ.וו.

לפי התוכנית, עמדה ב.מ.וו להשקיע עוד 10 מיליארד מארק כחמש השנים הבאות, ומכאן שההרפתקה הבריטית עלולה להסתכם בסכום עתק של כ-25 מיליארד מארק - פי 12 מהרווחים של ב.מ.וו, לפני מס, בשנת הכספים האחרונה.

כיצד יכלה החברה הגרמנית לשגות עד כדי כך?

יו"ר לשעבר של ב.מ.וו, ברנד פישטסרידר, החליט בזמנו, שהרובר ייוצר במגוון רחב של דגמים וישתלב בקבוצת המכוניות מסוג גולף.

המתחרים, כמו גם אחד מחברי הוועד המנהל של ב.מ.וו, וולפגנג רייצלה, טענו שהדבר בלתי אפשרי. ואמנם, רק חברות כמו פולקסווגן, פיאט או רנו יכולות לנחול הצלחה בייצור מכוניות קומפקטיות, משום שהן עוסקות בייצור המוני; גם חברה ברמה גבוהה יותר, כגון מרצדס-בנץ, מצליחה לייצר מכונית בגודל כזה (קבוצת A), אך רק בגלל יכולתה למכור אותה, בזכות יוקרתה בדגמים האחרים, במחיר גבוה יותר.

אלא שרובר איננה עוסקת בייצור המוני וגם אינה נהנית מיוקרה גבוהה במיוחד.

בזמנו צץ בב.מ.וו הרעיון לייצר מכונית קטנה, שתוצע ללקוחות תמורת 30,000 עד 40,000 מארק, אבל הרעיון נדחה על הסף.

פישטסרידר טען שמכונית זאת תפגע ביוקרתו של התאגיד, ובמקום זאת דבק בייצור הרובר. כאשר לפני כשנה ירש אותו מילברג, הוא נצמד תחילה לאסטרטגיה של קודמו, ורק לאחרונה, עם הגידול בהפסדי רובר, החל לדון עם מקורביו באפשרות של הפסקת ייצור דגמים אלה, כולל הדגם החדש - רובר 75, שכבר הספיק להנחיל אכזבה גדולה. התחזיות הראשונות דיברו על מכירת 120,000 מכוניות מדגם זה במשך שנה זו, אך כיום מקווים רק למכירת 70,000.

היו גם תוכניות להשקיע בחידוש המפעל הישן בלונגרידג', המייצר כאמור את הדגמים הקומפקטיים רובר 25 ו-45, בתקווה לקבלת סיוע של כחצי מיליארד מארק לתכלית זו מטעם הנציבות האירופית, אך נראה כי זוהי תקוות שווא. 9,000 העובדים המועסקים היום במפעל זה עומדים כמעט בוודאות לקראת פיטורים, וזה יהיה, ככל הנראה, סופו העגום של סיפור זה.

* שפיגל« פייננשל טיימס « ההרפתקה הבריטית של ב.מ.וו « יצרנית הרכב הגרמנית ב.מ.וו לא שיערה, עת רכשה את רובר הבריטית, שהרפתקה זו תגבה ממנה מחיר כה יקר, עד סכנה לעצם עתידה