כל מה ששמעתם עד עכשיו היה נכון. "הסופראנוס" - סידרת המאפייה שעולה הערב בערוץ 3, היא באמת סידרה מצויינת. לא מהוללת בהישגיה כמו "אוז", לא "הסדרה הטובה ביותר ב-25 השנים האחרונות", כפי שקבע ה"ניו-יורק טיימס", אבל כן - בהחלט מדובר פה בשעה כתובה היטב ומשוחקת נהדר, שגורמת לך לחכות לפרק הבא.
האם הבאז שמלווה אותה כבר שנה, מאז שעלתה לשידור בארה"ב, מוצדק? זו כבר שאלה אחרת. "הסופראנוס" היא לא בדיוק אבן דרך בתולדות היצירה הטלוויזיונית. היא לא "טווין פיקס", וגם לא "המופע של לארי סנדרס". מה שכן, חייבים להגיד לזכותה, הוא שלהבדיל משתי הסדרות האלו, היא מצליחה לעשות דבר נדיר ומסובך: ללכוד את רוח התקופה שבה היא משודרת.
כמעט בכל עשור יש סדרה או שתיים שעושות את הדבר הזה: מנציחות בדייקנות את החברה שלמענה הופקו, ומציבות מראה מול פרצופם של הצופים. בשנות ה-70 היתה זו "מ.א.ש" הניהליסטית, באייטיז עשתה את העבודה החבורה של "שלושים ומשהו", ולקראת סוף המאה מסכמת את החברה האמריקנית משפחה של גנגסטרים מניו-ג'רסי.
אלה הם האמריקנים האמיתיים, נכון להיום. הם מתחבטים בבעיות של אמריקנים אמיתיים, מפחדים מאותם הדברים שמפחידים את כל אזרחי ארה"ב, ומשמשים שופר ליושבי הסלון.
מוזר העניין הזה עם האמריקנים. מאז שפרנסיס פורד קופולה פתח את שנות ה-70 עם יריית האקדח של "הסנדק" הראשון, הפכו המאפיונרים לגיבורי תרבות. יותר נערצים מהפוליטיקאים, ושניים באטרקטיביות רק לרוצחים הסידרתיים.
ובכל זאת, להבדיל מאלה וגם מאלה, המאפיונרים היו יותר מזה - לפחות בכל מה שנוגע ליצירה קולנועית - הם היו משל לחברה האמריקנית בכללותה. למעשה, משפחת קורליאונה היתה המשפחה האמריקנית האמיתית.
המבנה המיתולוגי שלה לא היה אלא תמונת תשליל של החברה שבתוכה פעלו חבריה. גם לה היו בתחילת המסע ערכים, קודים וכללי התנהגות.
כמו משפחות אמריקניות רבות, גם היא הלכה והתפרקה מכל נכסיה הרוחניים, עם התקדמותה של הטרילוגיה, עד שבסוף שנות ה-70 (הזמן בו מסתיימת עלילת "הסנדק 3") היא התחסלה מעצמה.
"הסופראנוס" היא סידרה הממשיכה את האנלוגיה הזאת, ולכן היא מתארת מצב של חיים אחרי המוות. זו הסיבה שלמרות שהיא מוגדרת כסדרה קומית-דרמטית, עולה ממנה ניחוח של יאוש גדול.
אם לויטו קורליאונה נתנו לפחות קצת כבוד, הרי שכעת מתברר כי לעמוד בראשה של קוזה-נוסטרה, זה לא גליק מי-יודעמה-גדול.
טוני, ראש שבט הסופראנוס (ג'יימס גנדולפיני הנפלא), הוא לא מרלון ברנדו. דמותו נעדרת כריזמה, הוא חלש אופי, ולמרות שלכאורה מדובר באדם השולט על חצי אמריקה ממרום כס הדמים שלו, הרי שכולם דורכים עליו: ילדתו בזה לו ויוצאת עם כל מיני פושטקים, אשתו עושה עיניים מאחורי גבו לכומר השכונתי, ואמא שלו חושבת שהוא לא היה ראוי לרשת את אביו (ולכן היא מתכננת לרצוח אותו).
זהו המצב שבו נמצא טוני סופראנו, וזהו גם סד העינויים שבו כלוא הגבר האמריקני; סד של חוסר יציבות משפחתי, שקרים ותככנות, ההופך אותו לא לראש השבט, אלא לבדיחה.
טוני סופראנו הוא לא גבר בנוסח גארי קופר (אותו הוא מעריץ). אם כבר, הוא מזכיר יותר את הומר סימפסון (ומבחינת רמת המוסר - את או.ג'יי). לכן, יש להניח, תפסה הסידרה הזאת כלכך טוב באמריקה.
מעבר למשיכה האוטומטית אל דמותו של המאפיוזו האפל היה כאן הפעם עוד משהו. האמריקנים התאהבו ב"סופראנוס" משום שהם בדיוק כמוהם: שקועים בעצמם, ומרחמים על עצמם.
« גיורא יהלום « האמריקנים האמיתיים « לקראת שידור: "הסופראנוס", הערב 21.15, ערוץ 3
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.