מסיבת התה של זפירלי

"תה עם מוסוליני". בימוי: פרנקו זפירלי; תסריט: זפירלי וג'ון מורטימר; צילום: דיוויד ווטקין; מוסיקה: אלסיו ולאד וסטפאנו ארנלדי; משתתפים: שר, ג'ודי דנץ, ג'ואן פלורייט, מגי סמית, לילי טומלין. איטליה-בריטניה 1999.

הסרט, המבוסס על זיכרונותיו של זפירלי, מתרחש בתקופה של עליית הפשיזם באיטליה, ונמשך אל תוך תקופת מלחמת העולם השנייה. חמש נשים בריטיות ואמריקניות, המתגוררות בפירנצה, לוקחות תחת חסותן את לוקה (בן דמותו של זפירלי), מטפחות אותו, ומנסות לקדם את מעמדו בעולם האמנות. עם פרוץ הקרבות נקלע לוקה לקונפליקט בין אהבתו ונאמנותו לארצו ולמוסוליני לבין הנשים המאמצות.

אורי קליין ("הארץ") סבור שזפירלי, "במאי תיאטרון ואופרה מחונן", לא העניק לקולנוע ולו "סרט אחד שאפשר לומר עליו שהוא מספק באמת". הדבר נכון גם לגבי סרטו הנוכחי, "היומרני ביותר זה שנים רבות". הנתונים ההתחלתיים היו מבטיחים ביותר: מורטימר כתב איתו את התסריט; הצילום נעשה בידי ווטקין "הוותיק והמיומן"; ונוכחותן של חמש שחקניות משובחות נראתה "ערובה להנאה". אלא ש"התוצאה מוגבלת מבחינת נפחה הרגשי והדרמטי". יש אמנם "כמה סיטואציות משעשעות", בעיקר כשמגי סמית על המסך, על רקע פירנצה היפה, "אבל 'תה עם מוסוליני' הוא סרט שאינו מהדהד בתודעה או בזיכרון; יש בו משהו שטוח, צפוי ובעיקר גס".

דמותו של לוקה נותרת "שטחית ומעט מטושטשת" וגם "החיבור בין שני השחקנים שמגלמים אותו אינו מוצלח במיוחד". זפירלי, שהואשם לא אחת בקירבה לימין הקיצוני, אולי ניסה כאן להתמודד עם עברה של מולדתו, אבל "בגלל צביונה המוגבל של התוצאה, ההתמודדות נדמית יותר כהתחמקות".

עירית שמגר ("מעריב") טוענת, שניסיונו של זפירלי להתעמת "עם אחת התקופות האפלות של ההיסטוריה שלו ושל ארצו", נעשית כאן "בזהירות רבה (מדי) ועם מידה רבה (מדי) של דבק מתקתק". זפירלי "נמנע מאמיתות לא נעימות" ולכן בסרט "לא קורה בעצם שום דבר. אף אחד לא נהרג, והמלחמה היא משהו מוזר קימעה הקורה לאחרים".

"זפירלי שרצה לעשות סרט מפויס, לא טרח מדי על התסריט" והתוצאה היא "יומית חביבה לאנשים סלחניים, שיסכימו ללכת לאן שזפירלי", חבר מפלגה ימנית לשעבר, "מבקש להובילם".

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") מאוכזב, "איזה שחקניות אדירות, איזה נופים משגעים בפירנציה וסן- ג'מיניאני! ואיזו החמצה מחפירה של זפירלי".

אוסף הזיכרונות של זפירלי, "הרך-נשי-מפנק-מתכרבל, על רקע נופים ציוריים ועם דיוות גדולות מהחיים - לא מספיק לסרט. חסר לו תסריט מובנה, מגובש, עם נושא מרכזי, עם משקל סגולי, שישמש עבורו נקודת כובד דרמטית".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") רחוק מלהתאכזב, בשל "אופיו האפי-מסורתי, המזכיר 'סרטים של פעם'". מה שמוסיף לתחושה הזו הוא הצוות הוותיק בניצוחו של זפירלי, התסריטאי - מורטימר ו"השחקניות הנפלאות".

דמותו של מוסוליני מגולמת "בתערובת מעוררת גיחוך ופלצות של רגשי נחיתות ותסביך גדלות", שהיא איננה "העצמה קומית, אלא תיאור ישיר של הדולצ'ה, קריקטורה מעצם היותו איש קטן שיצרים מוקצנים מאיימים לקרוע אותו מבפנים". לטעמו של אלקריב הפרשנות הזו של זפירלי מעניינת ביותר.

זאת ועוד: זפירלי משתמש במגי סמית כדי "ליצור סידרה של אתנחתות קומיות - שהן פנינים אחת אחת"; התסריט, בידיו המיומנות של זפירלי, מקבל "קווי עלילה, שגם הצופה התובעני ביותר ימצא עניין באחד מהם, ובוודאי באופן שבו כולם מתלכדים יחדיו לקראת סופו המפתיע והמרגש של הסרט".

בקיצור: המבקרים נעים בין אכזבה קשה מזפירלי, דרך המלצה לראות את הסרט ביומית - מקסימום, ועד לשבחים לזפירלי וליצירתו המעודנת והחכמה.

« נילי ברקן « מסיבת התה של זפירלי «