הלב לא נקרע מצער האוהבים

"סוף הרומן". תסריט ובימוי: ניל ג'ורדן, על-פי רומן מאת גרהם גרין; צילום: רוג'ר פראט; מוסיקה: מייקל ניימן; משתתפים: רייף פיינס, ג'וליאן מור, סטיבן ריי, איאן הארט. בריטניה 1999.

רייף פיינס הוא סופר צעיר. ג'וליאן מור היא אשה נשואה. הם מתאהבים ומנהלים רומן סוער מתחת לאפו של בן זוגה, המאופק והסגור. ברקע, לונדון בתקופת הבליץ, והקתוליות, שהופכת גורם מרכזי בסיפור אהבתם.

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") סבור, שהסרט הוא "חגיגה לשוחרי ספרות וקולנוע מהסוג הרומנטי". הוא "משלב חושניות ואירוטיקה עם מיסטיקה ואמונה" והוא גם "סרט פילוסופי וגם יצירה דתית, הדנה בעימות הנצחי בין בשר ורוח - עיסוק כמעט אובססיבי ביצירות של גרין".

ג'ורדן, שגם ביים את "משחק הדמעות, מקלף את עלילת הסרט כמו שמקלפים בצל. בכל פעם שהוא מסיר קליפה, אנחנו מגלים רובד חדש, משנים פרספקטיבה והתייחסות מוסרית למתרחש". המצלמה של פראט מציירת "בהקפדה רבה כל-כך, יפה כל-כך, כל תמונה ופריים", ובצילומי התקריב אנחנו "מתוודעים לדרמה המתחוללת בעולמם הפנימי" של השחקנים "המעולים".

"על פניו זה נראה כמו רומן שיגרתי. בפנים מתחולל מאבק איתנים, דרמה על תשוקה מוחלטת, על קתוליות מוחלטת ועל בני אנוש הנסחפים ביניהם. אוהבי "הסיפור הרומנטי מהסוג הישן" יהנו מאוד.

עירית שמגר ("מעריב") טוענת, ש"הקתוליות, הקיימת בכל סרטיו של גרין במובלע, נהפכת כאן לגיבורה ראשית, המתערבת בחיי השותפים לעלילה ומכוונת אותם". אבל, לטעמה של שמגר, "אהבת בשר ודם מול אהבת האל והחסד הנוצרי לא השתלבו כראוי בסרט. ג'ורדן הניח אותם זה לעומת זה, במין תבשיל לא מוכן לגמרי, כך שליבנו אינו נקרע מצער האוהבים ואינו מתעלה על חסדי השכינה". הכל כאן "קם ונופל על זוג הנאהבים. מור ופיינס הם יפים וחושניים, אך אהבה רומנטית (של אחרים) לעולם אינה מענינת דיה לצופה, אם לא נוסף לה משקל ועומק". ובכל זאת, שמגר מעניקה לסרט שלושה כוכבים.

אורי קליין ("הארץ") סבור, שמדובר בכישלון "כמעט בלתי נמנע". רק מעטים מהסרטים הרבים שנעשו על-פי ספריו של גרין "הצליחו להתמודד עם הפרדוקס המרכזי שמניע את יצירתו", שכוללת אלמנטים "בידוריים פופולריים לכאורה, אך הן גם "יצירות בעלות נפח הגותי מיוסר". ג'ורדן מנסה אמנם "להעביר את ספרו של גרין אל הבד במלוא רבדיו הרעיוניים והרגשיים, אבל התוצאה אינה מצליחה להתעורר לחיים קולנועיים משל עצמה".

ובעיקר, הסרט אינו מצליח "לערב את הצופים בגורלן של שלוש הדמויות המרכזיות". הצפייה בו מעוררת אמנם "הערכה למאמץ ולרצינות היצירתיים שהושקעו בו; אבל העניין וההערכה נהפכים בהדרגה לאדישות, ואז לשיעמום".

ג'ורדן מנסה להעניק לסרט ציביון קולנועי קלאסי, ואכן יש בו רגעים אלגנטיים מאוד. אלא שהסרט "נדמה מנותק מהרגע ההיסטורי שבו הוא מתרחש" והשימוש המודע, שג'ורדן "עושה במוסכמות המלודרמה הקולנועית הרומנטית, נדמה מאולץ. כוכבי הסרט נופלים קורבן לניסיונו של ג'ורדן לא לבגוד בחזונו של גרין", וגם אם פיינס "מצליח לעיתים לשדר רגש וייסורים", בסופו של דבר הם נסחפים "לתוך הערפול הדרמטי והרגשי, שמאפיין את 'סוף הרומן' כולו".

בקיצור: השילוב בין אהבת בני אנוש טוטאלית לבין אמונה טוטאלית באל, לא תמיד מוצלח. ובכל זאת, אוהבי הג'אנר הרומנטי, בטעם של פעם, יאהבו את הסרט.

« נילי ברקן « הלב לא נקרע מצער האוהבים «