חווייה של אולי פעמיים בעשור

"מגנוליה". תסריט ובימוי: פול תומס אנדרסון; צילום: רוברט אלזוויט; מוסיקה: ג'ון בריון; שירים: איימי מאן; עם: טום קרוז, ג'וליאן מור, ג'ייסון רוברדס, ויליאם ה. מייסי, פיליפ סיימון הופמן. ארה"ב 2000.

יממה בחייהם של כמה מתושבי עמק סן-פרננדו שבקליפורניה חושפת חיים לא קלים. אנדרסון, במאי ותסריטאי צעיר, מביא את סיפורי הדמויות במקביל, חושף את הקשרים, הישירים או העקיפים, ביניהן, תוך שהוא עוסק במקומם של המקרה והגורל בחיים.

יאיר רוה ("העיר") טוען ש"זה נפלא, כשנתקלים בסרט שכה משפיע על הנשמה, שאינו נותן מנוחה". הסרט "מרשים בטירוף", אך "גם נורא יומרני". לוקח לו למעלה משעה "עד שהוא מגיע לסיקוונס הקריטי, המחבר בין כל הדמויות ומסביר את טיב הקשרים ביניהן". הוא לא מנסה לייצג את כלל תושבי אמריקה אלא "עוסק בעולם ספציפי: עולם השעשועים, הקולנוע והטלוויזיה" וכך כל הדמויות "נדפקות בדרך זו או אחרת מקירבתן" אליו.

הסרט ארוך (למלעלה משלוש שעות), "הסצינות ארוכות מדי" ונראה ש"הבמאי התאהב בחומרים של עצמו". הדינמיקה בין הבמאי ושחקניו על הסט "הניבה אמנם כמה רגעי משחק מרהיבים, אך היא גם גורמת לאיבוד קשר העין בין הדמויות, ברגעים שבהן הן אמורות להיות הכי מלוכדות". אבל הסרט ניצל ומרגע מסוים הוא "ממשיך את דרכו המפותלת והסהרורית אל הפינאלה המפואר שלו".

אורי קליין ("הארץ") סבור, שהסרט מעורר התרגשות, ש"נובעת קודם כל מהאנרגיה העצומה הטעונה בו". היא באה לידי ביטוי ב"עובדה שהוא מצליח לעקוב אחרי סיפוריהם המקבילים של מספר רב של דמויות, לעצב כל אחת בצורה שלמה ולארוג את כל הדמויות וסיפוריהן למציאות אנושית וחברתית בעלת תוקף דרמטי ורגשי; וכן בשימוש באוסף מגוון של תחבולות צורניות, שמצליח להפוך את 'מגנוליה' לסרט שנע בתוך המציאות שמעוצבת בסרט, יוצא ממנה על מנת להתבונן מבחוץ וחודר לתוכה פעם נוספת כדי להבין אותה יותר טוב - ובעיקר, להשלים עמה ולסלוח לה".

אולי זו הסיבה ש"'מנגנוליה' יוצר הרגשה טובה אצל הצופים. הרגשה של גילוי, של הבטחה, של חשיפה, ואפילו לרגעים מסוימים, של אותו דבר חמקמק מכל - של אמת.

אנדרסון "מאמין בסליחה, הבנה והשלמה. סרטיו הם, בסופו של דבר, מחזות מוסר, שעוסקים במשמעותם של הערכים האלה בהקשרו של התא המשפחתי". ייתכן שזה שמרני ואולי אף בנאלי, אבל סרטיו מעידים על כך, "שיש לו היכולת להתמודד עם המגבלות האפשריות האלו בצורה מורכבת שמעניקה להן מידה של אמביוולנטיות". דרך נוספת שלו להתגבר על הבנאליה היא "באמצעות השימוש באוסף מבריק של שחקנים" ביניהם מור, רוברדס, הופמן וקרוז ש"מתגלה בהדרגה כשחקן מעניין ונועז בהרבה מכפי שהיה נדמה לעיתים".

חגי לוי ("העיר") מציע לאלה שהולכים לסרט אחד בשנה, לראות את מגנוליה. זה, לדבריו "הדבר האמיתי: שלוש שעות עוצרות נשימה ומרגשות עד אימה. יוצר קולנועי ענק שנולד מול עיניכם, חווייה של אולי פעמיים בעשור, 'תמונות קצרות' למתקדמים, 'אושר' לרציניים בלבד, סרט שגם סקורסזי וקופולה היו שמחים לחתום עליו".

דבורית שרגל ("רייטינג") סבורה, שאנדרסון "לוקח את תפקיד הבמאי ברצינות תהומית ובורא עולם". בניגוד להצהרותיו בראיונות על כוונות לעשות "משהו קטן ואינטימי". התוצאה "כה מגלומנית וגדולת ממדים, שנראה כי גם אם לא כיוון לכך מראש, התאהב בפעולת היצירה שלו, ולא יכול היה להפסיק". לכן מגנוליה "פחות טוב מ'אמריקן ביוטי', שנע באותם שדות". ובכל זאת, ארבעה כוכבים.

בקיצור: גם אם הוא קצת מגלומני, הרבה סופרלטיבים.

« נילי ברקן « חווייה של אולי פעמיים בעשור «