"בשביל מה צריך עוד כפתור?"

רוב האוכלוסייה היא טכנופובית. היא נרתעת מכל כפתור נוסף בשלט הרחוק, ושנים רבות חיפשה את האיש הקטן שברדיו. השאלה האופיינית של טכנופוב הנתקל בטלוויזיה דיגיטלית היא "איפה הקלטות?". יש מספר גורמים המשפיעים על העמדות לגבי טכנולוגיה חדשה - גיל (לצעירים עמדות חיוביות יותר כלפי טכנולוגיה) מין (לגברים עמדות חיוביות יותר), מידת היכרות קודמת וכישורים שכליים וטכניים.

ככל שהטכנולוגיה מוצגת למשתמש הקצה בצורה הדרגתית, כך עמדותיו כלפיה הופכות חיוביות. חשובה גם תחושת השליטה: במקומות עבודה נמצא כי כאשר לעובדים ניתנה שליטה בהטמעה וביישום של טכנולוגיה חדשה, גישותיהם לגביה הפכו חיוביות יותר. גורם נוסף שמסייע בהטמעה הוא אינטראקציות לא רשמיות ("יש המון דיוויד בואי ב-MP3. מה, אתה לא יודע מה זה?").

עניין האינטראקציות מוכר מעולם עיצוב האופנה: Trend Setters קובעים טרנד אופנתי חדש, נאמר שיער ורוד. ה-Early Adopters זריזים לאמץ את הטרנד, והם הראשונים שיעזו להסתובב כך ברחוב. ה-Followers רואים כי טוב, וממהרים לחקות את הטרנד. מעט אחרי כן, מגיע בעקבותיהם כל ה-Mass market (קובעי הטרנד רואים פתאום שכל העולם בוורוד, וחוזרים לשורשים השחורים). ובמילים אחרות, מה שדונה קארן עיצבה אתמול, מוצע היום בקסטרו ומחר בשוק הכרמל. במקרה ההיי-טקי, התהליך הזה נקרא "גישור על התהום" (Chasm), ותיאר אותו ג'פרי מור.

על פי מור, התהליך מתחיל ב"משוגעים לדבר" המתלהבים מצעצוע חדש, ולאחריהם באים "אנשי החזון" שזקוקים לטכנולוגיה החדשה ליצירת יתרון תחרותי. זה עדיין לא מבטיח שהמוצר ייקלט, שכן עדיין אין לו שרשרת אספקה ראויה לשמה, והיא תיווצר רק כשיגיעו "הפרגמטיסטים", אלה שקונים רק לאחר ש"לכולם יש". בשלב זה בערך נמצאת היום הטלוויזיה הדיגיטלית.

הגישור הזה בין המסגלים הראשונים של הטכנולוגיה לקונים הראשונים שלה בשוק הרחב הוא הבעיה, על פי מור. המשמעות היא, שרבעון ראשון מוצלח של מכירות לא אומר הרבה, כי עדיין, הפרגמטיסטים בחוץ. השאיפה האולטימטיבית היא להגיע אל הלקוחות "השמרניים", שמחכים לשיפורים במוצר ולירידת מחירו, ובכך לסגור את הפער. ואין לשכוח שתמיד ייוותרו "החשדנים", שסתם לא מאמינים בטכנולוגיה.

בדרך כלל, ככל שהמהפכה החזויה גדולה יותר, כן ימהרו הסוגים הראשונים של הצרכנים לאמץ אותה, והאחרונים ירתעו ממנה. לכן קשה לקבוע אם השלבים הראשונים יזכו להמשך, או שהתהליך ייפסק בתחילתו. אם הוא נפסק, המוצר יוצא מהשוק, או נותר בשימוש בשוקי נישה (למשל, המקינטוש בשוק הגרפיקה). אם הוא נקלט אצל הפרגמטיסטים, השמיים הם הגבול. וההצלחה הזו תלויה רק במידה מוגבלת בחברה המשווקת, גדולה ככל שתהיה, ואפילו קוראים לה סוני.

ב-1979 ייצרה סוני את הווקמן הראשון. רוב אנשי החברה זלזלו ברעיון, אך דגמי הבטא זכו להצלחה מסחררת, והחברה החלה בייצור המוני. לו המתעניינים במכשיר (אנשי הקבוצה הראשונה) היו מאבדים עניין או מתייאשים, זה היה הימור כושל. אבל סוני הימרה, ועד 1989 כבר מכרה 50 מיליון ווקמנים. גם משום שהיא סוני, ובעיקר משום שהצרכנים רצו לשמוע מוזיקה ברחוב.« אביבה משמרי « "בשביל מה צריך עוד כפתור?" « על טכנופוביה, מאמצים מוקדמים, שוק המוני והתהום שביניהם