המים האלה היו רוצים לשכוח

שלוש אחיות נפגשות בבית אימן שנפטרה, בלילה שלפני הלווייה. המיפגש מוליד רגעים מרגשים, קומיים ועצובים כאחד.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") כותב, שהמחזאית עושה שימוש בתגלית (שהתבררה כתרמית), לפיה המים "זוכרים תכונות כימיות של חומרים שהיו בהם". היא משליכה את התגלית (גם אם הקשר "קלוש") על האחיות במחזה, שמגלות בפגישתן "עד כמה הזיכרון האנושי שברירי ומהול, אבל בכל זאת כובל".

רק שההצגה בבית לסין "חושפת את כל החוליים של התיאטרון הישראלי, שיש בו הרבה דברים טובים ומבטיחים, אבל הם הזדהמו ונמהלו עלידי שנים של רדיפה צינית אחרי טעם הקהל, מתוך איזו הנחה מופרכת שהטעם הזה הוא נמוך ומוגבל; הנחה שבסופו של דבר מגשימה את עצמה". המחזה של סטפנסון מממש את הפוטנציאל שטמון במצב ומוציא ממנו "הומור מקאברי שמסתיר כאב, מעמעם אותו וגם מלבה אותו". יש בו "הרבה מצבים גרוטסקיים ושורות שנונות", אלא שמיטלפונקט, הבמאי, ש"ניחן באוזן מעולה לדיאלוג מהיר ושנון", מביים כאן "לא בפעם הראשונה, את המעטה החיצוני", מנצל את הקומי "כדי לחלוב עוד צחוק מהקהל" ומוותר על "זרמי המעמקים המפעילים את הדמויות, והמצוקה שמפעילה את ההומור ומעוררת אותו".

תפיסת בימוי כזו "נסמכת על-ידי הליהוק" ו"הבעיה הקשה באמת היא במשחקן של מיכאלה עשת ותיקי דיין". עשת מקצינה את "האלמנטים הדוחים" שבדמותה ו"התוצאה היא משחק דוחה בגסות ובצעקנות המעצבנת שלו". לדיין "המנוסה" יש "רגעים רבים שבהם היא יכולה לשלוט בבמה ללא מיצרים" והיא "סוחטת כל פואנטה ורגע קומי כסטנד-אפיסטית שאינה בוחלת בשום אמצעי בוטה כדי להצחיק קהל". בהופעה של האם (המתה) יש "פוטנציאל לרגע פיוטי", אבל הוא לא מתממש, וכך במקום "רגע קסום" קיבלנו "גימיק" ותו לא.

אבל "יש כאן נקודת אור גדולה אחת": השחקנית דפנה רכטר מראה "שקומדיה מפיקים מתוך הדמות, מתוך המצב, מתוך התמקדות במטלות הרגשיות של הדמות. היא רהוטה, שנונה, כואבת", וממש לא ברור מה היא עושה ב"תפלות הבידורית הזאת". מכל מקום, היא הסיבה היחידה לראות את ההצגה.

שוש ויץ ("ידיעות אחרונות") סבורה אף היא, ש"המיפגש עם המוות עצוב כמו החיים ומצחיק כמותם, והמחזה של סטפנסון נע בין הקומי לטראגי. הדיאלוג השנון והמבריק מספק אינסוף הזדמנויות לצחוק, אך מתחת לפני השטח שוכנים העצב הקיומי של כל אחת מהאחיות ותחושת האבל על מות האם".

המחזה הזה "נופל או קם על בימוי וביצוע" ואלה אמורים לשמור על "איזון עדין בין הצחוק לעצב ובין המישור המילולי טקסטואלי לבין הסבטקסט". אלא שזה לא קורה בהצגה "שהבליטה את המימד הקומי והבליעה כמעט לחלוטין את המימד האנושי, שמעניק למחזה ולקהל עומק וערך מוסף".

המטרה של ההפקה הזאת היא "לעורר צחוק", וההצגה "נשענת במידה רבה על כושרה הקומי של תיקי דיין. לדיין יש הרבה איכויות, אבל הפעם היא מפגינה רק מימד אחד ומאפילה על שחקנים אחרים כמו דפנה רכטר ושרון אלכסנדר, שמפגינים משחק מאופק, מאוזן ורגיש". המעברים בין הטראגי לקומי ש"תפורים בתפרים גסים ובולטים" הופכים את מה "שיכול היה להיות מחזה יפה ורגיש" ל"קומדיה צעקנית ושטוחה".

בקיצור: הבימוי שם דגש על הבוטה, השטוח והצעקני והתוצאה - קומדיה וולגרית ורדודה.