זיוף, או כישרון מוכח

הרפר (פולי) היא צעירה ואספית מבית טוב ועשיר, שדרכה בחיים נראית ברורה ומובטחת. חייה מקבלים תפנית כשהיא פוגשת את קוני (ריי), המבוגר, שכובש אותה בקסמיו ובהבטחות להפוך אותה לאמנית. את הניצול שלו, כך היא מגלה בהמשך, חוו על בשרן בחורות רבות אחרות.

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") מציין את החיים הבורגניים המשמימים של הרפר, שלא "יכולה לשאת את העמדת הפנים, את השקרים הקטנים", יותר. היא כמהה ל"ביטוי עצמי, לחיים אחרים. רק שיבוא הגבר המתאים - ויישא אותה אל ארץ ההגשמה העצמית".

הגבר הזה מופיע בדמות צלם חתונות. "נכון, הוא מבוגר ממנה ב-30 שנה ויכול להציע לה רק חיים של צלם-אמן בסטודיו דולף, אבל מי צריך יותר?". הוא עושה ממנה מאהבת ותלמידה ו"גם כשהוא נוהג עימה בגסות ובעריצות ושובר את ליבה - היא שומרת לו בלב פינה חמה ועתידה לזכור אותו כל חייה". העובדה שהסרט מכיל אלמנטים אוטוביוגרפיים של התסריטאית-בימאית ממש לא מרשימה את סתיו. "זהו אחד הסרטים המעושים והמלאכותיים ביותר" שנעשו לאחרונה. "היומרנות שלו זועקת מכל סנטימטר על המסך. התסריט, הבימוי ובמיוחד הצילום, מגובבים לערימה של קלישאות פאתטיות". דמותו של סטיוון ריי, "שחקן טוב בדרך כלל", גדושה "מניירות וג'סטות מעוררות גיחוך" ורגעי הדכדוך של שרה פולי "מגיעים "למימדים של תופעה פתולוגית מדאיגה".

אורי קליין ("הארץ") טוען שהסרט הזה, שעוסק בצילום, ב"עצמו אינו בפוקוס". הדבר נובע בעיקר מכך שוולס "מנסה לומר הרבה מדי, וכתוצאה מהגודש אין בסירטה אמירה צלולה". הסיפור שבחרה כדי לומר שנשים נענות לכוח שגברים מפעילים עליהן "אינו משכנע במיוחד, ומה שחמור עוד יותר - יחסה לסוגיות האלה מטושטש". הסרט, לפיכך, נע "בין הסתמי למופרך, עד הכמעט גרוטסקי".

ריי מגלם דמות של "שרלטן מניפולטיבי". הצופים מזהים זאת מיד. הארפר נופלת בפח, אבל היא צעירה ותמימה. אפשר לסלוח לה. הבעיה היא שלא ברור אם וולס "יודעת שגיבור סירטה הוא זיוף אחד גדול, או שגם היא נפלה קורבן לקסמיו המחושבים". מצד אחד היא מנסה לחשוף "את המיתוס של הגבר המבוגר המעצב בצלמו אשה צעירה... ומצד שני היא טוענת שהכוחניות הזו יעילה" ונשים מרוויחות ממנה. "מה הקשקוש הזה?" לעלילה, לקראת הסיום, "אין ברירה אלא לחצות את הגבול אל מחוזות האבסורד המלודרמטי" ו"הקורבן העיקרי הוא ריי, שאין לו הקסם האישי לגילום דמות כמו של קוני, כך שנבין מדוע כל הנשים האלה נופלות במלכודתו השקופה כל-כך".

נסים דיין ("גלובס") סבור שמדובר "בסרט סטודנטיאלי שנעשה בכישרון מוכח, ומעניק לנו את הזווית הנשית של אגדת פיגמליון". "הסרט מהלך בתבונה רבה בין המבט הנשי, שהארפר נוטלת מגבר חייה ומפנה אותו בחזרה אליו, לבין התבוננות רפלקסיבית במהותה של העשייה הקולנועית".

וולס, לטעמו של דיין "מתקשרת כאן עם ענקים כמו היצ'קוק, אנטוניוני ואף קישלובסקי". היא משתרכת אחריהם "וכאשה, משתמשת במבט הגברי, כדי להתבונן באמצעותו בהריסתו המוחלטת של הפאלוס. הסיפור, שלכאורה הוא סיפור אהבה של מתבגרת, הוא בעצם סיפור מורבידי על כוחו הממית של המבט".

בקיצור: הרוב סבור שסתמי, מופרך, קלישאי ופתאטי, אבל יש גם מי שחושב שמאלף ומקורי.