מבקש את נפשו להיות אווז

שנינו אוהדים את אותה קבוצת כדורגל, ומהנהנים זה לזה לשלום במיפגשים אקראיים ביציע, ושיא השיאים היה כאשר לפני כמה שנים כמעט ועברנו באותה תקופת זמן (מבלי לתכנן כמובן, וכל אחד משיקוליו שלו) מתל אביב לפרדס חנה, אבל רק כמעט. אני נשארתי בתל אביב.

כל הווידוי שלעיל לא בא אלא כדי להסביר שייתכן והתלהבותי הגדולה מתוכניתו של בראון, מקורה בעולם אסוציאציות משותף. כך או כך, מדובר בתוכנית מעולה, שלא לומר חשובה מאין כמותה.

בתוכניתו מתחקה בראון אחרי ביוגרפיות של אישים בולטים בתולדות הציונות. לא דרך הפאתוס הכבד בו היינו רגילים להתייחס אליהם, אלא בגובה העיניים, דרך האהבות הגדולות והשנאות הקטנות שהיו לכל אחד מהם. בני אדם.

התוכנית ששודרה אתמול עסקה בחייה של המשוררת רחל. כמה בני נוער עשויים לצפות בתוכנית שנושאה הוא חייה של המשוררת רחל? אם לשפוט לפי סגנון ההגשה של בראון, התשובה עשויה להיות "לא מעט".

בראון משלב תכנים ותיקים בהגשה מעודכנת: קצרה, ברורה, הומוריסטית וכמעט קליפית. כך, למשל, הוא מתאר את המיפגש בין רחל, רועת האווזים בכנרת, לבין זלמן שזר: "בעוד כמה עשרות שנים הוא יהיה הנשיא השלישי של מדינת ישראל, אבל כרגע הוא בסך הכל מבקש את נפשו להיות אווז".

כאשר מתאר בראון את שיעור החקלאות שהעביר נח נפתולסקי לרחל, הוא מתבדח על העובדה שזוג צעיר ומאוהב מבלה יום שלם בין נופי בראשית, וכל מה שיש לו לעשות הוא להתעסק בחקלאות. והוא מסכם: "אפשר לומר שחיי האהבה שלנו השתפרו פלאים מאז. מה שכן, את החקלאות העברנו לתאילנדים".

אחר כך מראיין בראון את חמי רודנר, שמקליט ביצוע מחודש ל"כחכות רחל" (התשמע קולי). רודנר מותח קו בין נופי התנ"ך שהילכו קסם על רחל, לבין מילותיה שהילכו קסם על שמוליק קראוס, ועתה עליו עצמו, וכורך אותם באמירה על חיינו בארץ הזו ועל אנשים שרוצים לחיות בארץ הזו ולא רק למות למענה. אמירה יפה, שמוכיחה שכאשר רודנר אינו מדבר על עצמו, כדאי להקשיב לו.

בחיבור קליל מצליח מודי בראון להעביר דרך שירת רחל גם אמירה על חייהם של אנשי העלייה השנייה המיתולוגית, תוך שהוא מבסס אמירה זו בעזרת ראיונות עם אנשי אקדמיה, רוח וחומר כמו הסוציולוגית ד"ר דבורה ברנשטיין, מוקי צור (לשעבר מזכיר התק"ם), המשוררת שרון אס, האנתרופולוג ד"ר דני רבינוביץ ואפילו בעזרת קליפ של "נירוונה". איפה עוד יכול מישהו לגרום לבני נוער להקשיב בצמא לדברי אנתרופולוג, שלא לומר משוררת.

"חבל שלא היו מורים כאלה להיסטוריה בזמני" מקוננת אשתי, הצופה בתוכנית לצדי. באמת חבל, וחבל מאוד שמורים כאלה הם מצרך נדיר עוד יותר גם היום. והערה טכנית: חבל שהקדימונים שמשדרת הטלוויזיה החינוכית מעניקים לצופים את הרושם שמדובר בעונה חדשה של "הכל אנשים", בעוד שלפחות הפרק של אתמול הובא בשידור שני. בפרפרזה על שירת רחל, "למה כזבתם לי חופי הפלא?"

ואגב כזבים, אי אפשר שלא להזכיר את "תיק תקשורת" ("הכל אנשים", סרט התעודה שאחריה ו"תיק תקשורת" משלימות רצועת צפייה מעולה של הטלוויזיה החינוכית לשבת בצהריים, במיוחד כאשר מביאים בחשבון את התופת שבחוץ והמדוזות בים) מאתמול, בה לקח שלום קיטל אחריות מלאה בשם חברת החדשות על הפאשלה הגדולה של כיסוי ערעור דרעי. בלי לחסוך במילים קשות מהגוף בראשו הוא עומד, הודה קיטל כי כנראה התחרות בין הערוצים היא שגרמה לאותו "זיכוי לרגע" אומלל.

אחר כך דנו שם בבג"צ שהגישה "רשת" נגד תנאי המיכרז להפעלת הערוץ השלישי. באופן לא מפתיע מתפתח בין זכייני ערוץ 2 לבין הערוץ השלישי קרב שמתחיל להזכיר את מאבק הכבלים בלוויין. לא מפתיע כי זכייני ערוץ 2 (ובמיוחד "רשת", שעל פי רמת תוכניותיה בהחלט אינה ראויה להארכת זיכיונה) משחקים כאן על זמן. כל יום שעובר כאשר יש להם מונופול על הפרסום בטלוויזיה, שווה עבורם הון עתק.

אל תופתעו אם בקרוב תשמעו על עוד בג"צים כאלה ואחרים, נגד הערוץ שטרם נולד. אומנם, כדברי האימרה הצבאית "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן", אבל כשהזמן שווה כל-כך הרבה כסף, יהיו בוודאי מי שינסו להאריך אותו.