ריסק ביטוח חיים כפתרון למס העיזבון

אפשר לקחת ריסק הוויכוח הציבורי על מס העיזבון מתמקד, לפי שעה, בנכסי האלפיון העליון. המסגרות הפופוליסטיות של הדיון מחלקות את אנשי המקצוע לשניים: תאבי בצע, שמגינים על נכסיהם ולקוחותיהם מפני היד הדורסנית ששלחה ועדת בן בסט לכיסם של בעלי הממון; ממולם, לגירסאות מודרניות של רובין הוד, אלה המצדדים במס העיזבון כמכשיר אולטימטיבי לצדק חברתי. בסיס הוויכוח איננו שכיות החמדה והמזומנים, שינוחו בשלום בשוויץ, או יחולקו במתנות חד שנתיות וקצובות, שלא יעלו על 49,999 אלף ש', אלא נכסי הנדל"ן והמניות. אנשי המקצוע, שמחפשים כעת את הדרכים למילוט האלפיון העליון ממס העיזבון על נכסים מסוג זה, מסבירים, אמנם, שהפתרונות עדיין רחוקים ודחוקים, אבל גם אלו שטרם מצאו פתרון מנצח ימצאו אותו בקרוב. כמה מאשפי המיסוי סבורים, שעלות המילוט אינה מצדיקה התחמקות ממס ששיעורו עשרה אחוזים. קרוב לודאי שהערכה זו נכונה. למרות זאת, לא נטעה אם נניח, שחלק גדול מהשמנה והסלתא יבחר בנתיבי הבריחה, מחשש לעלייה עתידית בשיעורו של המס. אנשי הוועדה יודעים זאת, ולכן הם מזכירים, שקרנות יורשים (תכנון המס הפופולרי ביותר בכותרות העיתונים) עשויות להתברר כמלכודות מס לאבות שיקברו (חלילה) בנים, ועוגמת נפש יוצאת דופן להורים, שיגלו יום אחד שהקרנות גרמו לסניליות מתקדמת אצל ילדים, שלא יזכרו מאיפה באו ואיך בדיוק קוראים להורים. למרות ההסברים, במיסוי כמו במיסוי: גם את מס העיזבון ישלמו בעיקר בני המעמד הבינוני. ייבדלו לחיים ארוכים, ותיקי שכונת אפקה בתל אביב ורמת השרון, בעלי נחלות במושבי מרכז הארץ, בעלי הווילות בשכונת דניה בחיפה, בשכונות טלביה, רחביה, והמושבה הגרמנית בירושלים - בתי המגורים של מרביתם שווים יותר מתקרת הפטור (שני מיליון שקל לעזבונו של יחיד או ארבעה מיליון שקל לעזבונו של זוג). ההכנסה הממוצעת הצפויה לקופת המדינה מכל בית כזה תנוע, כנראה, בין עשרת אלפים לארבעים אלף דולר. הניסיון האמריקני מלמד, שבנכסים בשווי זה, עלותו של כל תכנון מס המקטין את חבותו, גבוהה בהרבה ממס עיזבון בשיעור המוצע. חלק גדול מבעלי בתים בשווי זה אינם בעלי ממון, וכל רכושם ועזבונם עלי אדמות הוא בית המגורים. גם יורשיהם של בעלי הבתים הנ"ל אינם בהכרח בעלי ממון, ואפשר שירצו מאוד להתגורר בבית הוריהם אבל ידם לא תשיג את תשלום המס. הפתרון הטריביאלי הוא, כמובן, משכנתא. הורים שירצו לפטור את יורשיהם מעולה של זו, יכולים להיטיב את מצבם באמצעות ביטוח חיים. ביטוח החיים כמכשיר מקובל לתשלום מס העיזבון הוא המצאה אמריקנית פשוטה, שפועלת באופן הבא: בשנות הארבעים לחייהם מתחילים האמריקנים לקנות ריסק בשווי מס העיזבון וממחים אותו לטובת היורשים. אחת לתקופה קצובה, שסוכמה מראש, מעדכנים סוכני הביטוח את שווי הנכסים, ומציעים ללקוחותיהם להתאים את הריסק לשיעורו הצפוי של מס העיזבון. על עיזבון של זוג הורים, הכולל בית מגורים מקומי בשווי 1.3 מיליון דולר, יחול מס עיזבון המסתכם בכ-120 אלף שקל. ישראלים, בני חמישים, שמצבם הבריאותי תקין, יגלו שתמורת כ-100 שקל בחודש הם יכולים לקנות ריסק בשווי 500 אלף שקל. תקבול זה יממן את מס העיזבון, את המס הנגזר מהתקבול הביטוחי, וגם ישאיר עודף. אם יבשילו המלצות ועדת בן בסט לחקיקה, סביר להניח שלאנשי המקצוע שייהנו מהמלצות הוועדה (שמאים, עורכי דין וכיו"ב), יצטרפו גם אנשי הביטוח. הציבור הישראלי טרם הפנים את השינויים בענף הביטוח, ובאופן כללי הוא מעדיף לקנות ביוקר את הריסקים הנמוכים שכוללים ביטוחי המנהלים. מס העיזבון יעודד את בני הארבעים והחמישים, שהכנסתם ממוצעת, לקנות את הריסקים האמורים. בני שלושים פלוס, חסרי נכסים, שסבורים כי יתעשרו, למשל מאופציות ומניות בחברות סטרט-אפ, יקדימו את קניית הריסק כדי להבטיח לעצמם עלות נמוכה יותר (כחמישים שקל, במחירים עדכניים). מכאן ועד להפיכתו של ביטוח החיים לפריט חובה בסל ההוצאות של כלל הציבור הישראלי, הדרך עשויה להיות קצרה