ככה מפרקים לגבר את הצורה

הסרט מבוסס על רומן מאת ברט איסטון אליס, שהתפרסם לפני עשר שנים וזעזע את עולם הספרות האמריקני. מו"לים סירבו לפרסם אותו, פמיניסטיות גינו אותו, והסופר עצמו זכה בביקורות זועמות על פורנוגרפיה, על אלימות ועל שנאת נשים (הספר, אגב, עומד לצאת בתרגום עברי).

והנה דווקא אשה הצליחה להעניק לו לבוש קולנועי הולם. את התסריט כתבה הארון עם גווינבר טרנר (שמשחקת בסרט בתפקיד משני) והארון אף הצהירה שבעיניה זו יצירה פמיניסטית. על כל פנים, הפרשנות הקולנועית שלה כזאת.

כך או כך, לפנינו סרט מרתק, שעוסק בהוויה היאפית של שנות ה-80 דרך סיפורו של סוכן בורסה צעיר, פריק בייטמן (כריסטיאן בייל, המצוין). הסרט מסופר בגוף ראשון, טריק תסריטאי שנלקח מהספר. כל מה שנראה על המסך אינו אלא החצנה של מצב צבירה נפשי של הגיבור. אפשר גם לומר שזהו סרט תודעה מובהק, שבו הכול יוצא מתודעתו של המספר, והכול גם שב אליה.

על-פי שמו של הסרט, אכן מדובר במניאק. פטריק בייטמן הצעיר הוא רווק מצליח, אחד מרבבות נערי רונלד רייגן, ילדי הפלא של הכלכלה האמריקנית, שיצאו לעולם כתוצאה מתורתו השמרנית-ימנית של רייגן. אלה היו בניה של אמריקה שהחליפו את ההיפים המורדים של העשורים הקודמים.

לבייטמן יש הכול. הוא גר בדירה מפוארת במרכז מנהטן, הוא מטפח את גופו, שומר על כושר גופני באדיקות, הוא מאורס לאוולין (ריס וויתרספון) ויש לו גם פילגש. הוא צורך קוקאין, כמו כל חבריו, הוא עוסק בסקס באופן אובססיבי, הוא מאונן מול סרטי וידיאו ביתיים, והוא אוסף אליו מדי פעם זונה או שתיים, לעוד קצת גיוון.

הגיבור, כמו הסביבה שלו, הוא מעטפת בלבד, שבתוכה ריקנות גדולה - ריקנות נפשית ועולם חלול, נעדר רגישות וחמלה. העולם המקיף את בייטמן, שהוא גם עולמו הפנימי, הוא עולם של חפצים, פטישיזם חולני, כאשר כל חפץ מקבל נפח מבהיל של חשיבות מטומטמת.

גם הגוף, במקרה הזה גופו של הגבר, נעשה חפץ שמטפחים אותו כאילו היה רהיט יקר. הסרט, כמו הספר, כנראה, אבל בפרשנות מודעת היטב לעצמה, משמש גם סיכום של שנות ה-80.

והסיכום כולל רשימה ארוכה של מאפיינים: הווידיאו, הכספומט, הקוסמטיקה לגבר, החליפות המחויטות, כרטיסי האשראי, המכוניות, העניבות, התקליטורים, המסעדות האופנתיות, ארוחות הגורמה, הריהוט המשרדי, הווקמן. יש אפילו השתהות מיוחדת על כרטיסי הביקור, שהופכים מרכז כובד של נפשו המעורערת של בייטמן.

ומדקה לדקה, צדה האפל של הנפש המעורערת מחלחל אל מרכז התמונה. מתברר שבייטמן הוא רוצח סדרתי, שמחסל אנשים שגורמים לו לקנא מצד אחד, כמו חיסולו בגרזן של פול אלן, שכל חטאו היה שהצליח להשיג מקום במסעדה יוקרתית, או חיסול נערות אומללות, חלקן זונות, אבל לא רק.

מאחר שמדובר בתודעתו של הגיבור, אין מקום לנקודת מבט אובייקטיבית, ועל כן נותר הכול בספק - האם אכן רוצח בייטמן את האומללים האלה, או שמא רק דמיונו החולני משתולל? האם יש בכלל משמעות לטשטוש הזה בין תודעתו לבין העולם שבו הוא חי?

הסרט מצולם בתאורה קרה, מתכתית, כיאה לנפשו נטולת הרגש של הגיבור. הסרט נוגע בסרטים כמו "פסיכו" של היצ'קוק, וגם ב"תפוז המכני" של קובריק וב"נהג מונית" של סקורסזה. שני האחרונים, שנוצרו במהלך שנות ה-70, נושפים חזק בעורפו, ולו רק משום שמדובר בגיבורים גברים זהים למדי, בעלילה שפועלת מתוך תודעתם.

הסרט כולל גם פס קול משובח, ומשמעותי לא פחות לפרשנות הכוללת של הארון לספר, ולאופן האכזרי למדי שבו היא מפרקת את דמותו, נפשו וגופו של הגבר האמריקני הלבן (זה המכונה יאפי).

בייטמן הוא חסיד של מוסיקת ראפ, והוא עושה שימוש בשיריהם של פיל קולינס, ויטני יוסטון ובמיוחד של יוהי לואיס. בכלל, נראה שהשירים נעשים מעין מקהלה יוונית שמלווה את מסע האימים, ומוסיפים לו ממד אירוני-סאטירי מרשים ביותר.

"אמריקן פסיכו". בימוי: מרי הארון. תסריט: מרי הארון וגווינבר טרנר. על-פי רומן מאת ברט איסטון אליס. צילום: אנד'זיי סקולה. מוסיקה: ג'והן קייל. עם: כריסטיאן בייל, וילם דאפו, קלואי סביניי.