המשפט הבא עולה לי בדמים, אבל אני אכתוב אותו בכל זאת: בסוף השבוע האחרון עלתה
בערוץ הילדים תוכנית טובה. קוראים לה "סיפורי אולי ויולי", מנחה אותה דליק
ווליניץ, והיא משודרת בכל יום שישי בצהריים.
ווליניץ הוא לערוץ הילדים מה שירון לונדון ל"קשת": עלה תאנה. המנחה היחיד שלא
מפחד להצטייר כאינטיליגנט, ומתייחס לילדים שהוא מראיין בתוכניתו בשיא הכבוד.
צריך לראות את השיחות שלו איתם, בשביל להבין על מה אני מדבר.
ווליניץ הוא לא מהנודניקים הליברליים האלה, שמתעקשים להתייחס אל ילדים "כמו
אל מבוגרים". יחס כזה, הוא יודע, רק יבלבל אותם, ויעורר אצלם חשדות מוצדקים
לגביו. במקום זה, הוא פשוט רואה את מה שהם באמת: בני אדם נבונים ורגישים, הזקוקים
להכוונה. הגישה הזאת בוודאי עדיפה בהרבה על זאת של מנחי הערוץ האחרים, התופסים
את קהלם כעדה של גורי צרכנות מטומטמים, שזקוקים לאילוף בכדי שיוכלו לרכוש את
הבמבה הנכונה.
אחת הטענות, המופנות ללא מעט מנחים בטלוויזיה שלנו, היא שאינם מעיזים להשתנות
ונותרים מקובעים בקונספציות עתיקות. הטענה הזו נכונה גם כלפי ווליניץ, שהעבודה
שלו ב"אולי ויולי" זהה לזו שעשה לפני 20 שנה ב"שמיניות באוויר" המיתולוגית.
ובכל זאת, על רקע מה שקורה בערוץ הנורא שלו, השמרנות של ווליניץ מצטיירת כדבר
הכי מבורך בסביבה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.