בנייני האומה: ערך המניה - 0.001 שקל

רעיון הארינה בירושלים, חזונו של אהוד אולמרט, עלול ליצור פיל לבן גדול פי שישה מהפיל הלבן הקיים בבנייני האומה

כזכור לזקני ציון, הפיל הלבן הראשון שנולד בישראל הריבונית היה הבניין הקרוי בלשון רבים בנייני האומה. התנועה הציונית הקימה את הבניין, כדי שאפשר יהיה לכנס בו את הקונגרס, כי המדינה הוקמה אומנם בעיר באזל, אבל קמה דווקא סביב ירושלים.

מאחר שהקונגרס הציוני אינו מתכנס לעיתים קרובות מדי, קשה למלא את הבניין בתוכן ובהכנסות אפילו יובל שנים לאחר הקמתו. נכון, כשהפסטיבל מקיים ערב לזכרה של אום-כולתום, יש פקקי תנועה באזור, אבל בהרבה ערבים אחרים, מי שחולף ליד המבנה משתאה למראה הגוש הגולמני והאפל הזה.

יש לכך ביטוי גם בערכי המניות של המבנה, הקרוי היום "מרכז הקונגרסים הבינלאומי ירושלים". עובדה מעציבה זו הניעה את אחד מבעלי המניות לכתוב להנהלת החברה ולשאול, אילו זכויות מקנה לו מניית החבר שבידו, מס' 002225, שבעדה שילם 10 לירות ישראליות טבין ותקילין בשנת 1951. הוא שאל גם, איך יוכל לממש את הזכויות.

הגברת עדנה רמות, מנכ"ל מרכז הקונגרסים, מיהרה לענות לבעל המניה: 1. המניה מקנה לך רק את הזכות לדיבידנדה; 2. עד היום לא חולקה דיבידנדה; 3. המניה היא למוכ"ז וניתנת להעברה; 4. אין לה ערך בשוק, מאחר שאין היא נסחרת בשוק.

בעל המניה שוקל עכשיו אם לנהוג במניה כמו בניירות ציוניים אחרים, כלומר: למסגר אותה ולתלותה על הקיר. אבל בינתיים פירסם מבקר הסוכנות היהודית, אהוד חביב, דו"ח על הביקורת במרכז הקונגרסים. מתברר דבר אופייני לניהול פילים לבנים: המרכז מנוהל בידי עדנה רמות ויתר העובדים בצורה עניינית למדי ובכל זאת הוא מפסיד כסף.

ואשר לבעלי המניות - מתברר ש-10 ל"י שוות היום עשירית האגורה: 0.001 שקל. ואכן, אותו חלק בציבור הרחב, שהתפתה להתחבר לבנייני האומה, מחזיק היום במניות שערכן הכולל הוא 15 שקל ועוד 23 אגורות. התמימים החיים עדיין - הם ו/או יורשיהם - יוכלו להתנחם בעובדה, שעשרים וארבעה מוסדות וחברות מחזיקים במניות שערכן הכולל הוא 6 שקל ו-59 אגורות, סכום שהצטבר ממניות שדווקא נרכשו ביוקר וכל אחת מהן שווה 0.005 שקל, כלומר חצי אגורה.

האם שווה המניה רק לצור על פי צלוחית, כלשון התלמוד? כותב המבקר: "חברי הדירקטוריון זכאים למספר בלתי מוגבל של כרטיסים; חברי הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית זכאים לשנים עשר זוגות כרטיסים בשנה; ועובדי החברה לחמישה עשר... חברים מייסדים יקבלו כרטיסים לכל אירוע שיבקשו, בתנאי שיש בידיהם תלושים".

מהם "תלושים"? ומהם "חברים מייסדים"? חלק מהמניות קרוי "מניות יסוד" והוא מצוי בידי הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, הקרן הקיימת וקרן היסוד - גופים לא מוחשיים, שאולי אינם יכולים ליהנות משירי אום-כולתום, אף שמניות יסוד יש בידי גורם עלום הקרוי "שבעה בעלי מניות בודדים" (החיים בשיבה טובה, אם האריכו ימים). לא הייתי נטפל לעניין קטנוני כזה - שאומנם יכול לעניין את עורך דינו של סתם רוכש מניה ב-1951 - אלמלא הסכנה הרובצת ממש לפתחו של מרכז הקונגרסים: הארינה!

ארינה, בלטינית, היא זירה ביוונית, כלומר המשטח שעליו נקרעו לגזרים הגלדיאטורים, שלא הצליחו להתגבר על האריות הרעבים ברומא הקיסרית, זו שהבטיחה להמון לחם ושעשועים, ובלבד שלא יתערב בפוליטיקה. אבל ארינה בירושלים היא חזונו של אהוד אולמרט, הרוצה להצמיד לבנייני האומה מבנה נוסף, שיכיל לא פחות מ-17,000 מקומות ישיבה, כדי ללמדנו, שפיל לבן גדול הוא בעצם פיל קטן אם מצמידים אליו פיל גדול פי שישה ויותר!

מבקר הסוכנות, גם הוא אהוד אבל חביב. הוא מספר לנו, שהארינה תעלה בדיוק 107 מיליון דולר - לא כולל ערך הקרקע - אף שיש מעריכים את ההוצאה ב-55 מיליון דולר, ויש האומדים אותה ב-150 מיליון דולר (כמאמר הצרפתים: יחי ההבדל הקטן...). המבקר גם מספר לנו, שמרכז הקונגרסים לגמרי לא מרוצה מהקמת מבנה מתחרה, שיקטין עוד יותר את הפעילות הנעשית בבנייני האומה. והוא מסכם את הנושא במילים צמחוניות: "קשה לחזות את השפעת עבודות התשתית והבנייה של פרוייקט הארינה על ענפי ההכנסה של מרכז הקונגרסים".

קשה? אילו קרא מבקר הסוכנות את הדו"ח שכתב, היה מוצא בו את הפיסקה הבאה: "בשנת 1998 היו בבניין 272 ימי פעילות... אולם אוסישקין הושכר ל-140 מופעים ואירועים - פחות משלושה ימים בשבוע ממוצע. אולם טדי נוצל בממוצע יום וחצי בכל שבוע ותפוסתן של כל יתר היחידות היתה נמוכה מיום אחד בשבוע". כל זאת, אחרי שהנהלת המרכז הצליחה, חלקית, במאמציה להגביר את הפעילות ולהקטין את ההפסד התפעולי השנתי מ-1.5 מיליון דולר ב-1996 למיליון דולר ב-1998.

במילים אחרות, הבעיה אינה מתמצית בהפרעה שתיגרם בתקופת הבנייה של הארינה, שתימשך בוודאי עשרים שנה: עשר שנים בגלל קצב העבודה הישראלי המצוי ועשר שנים בגלל הקושי לגייס כסף, כשיתברר ש-107 מיליון דולר אינם 55 מיליון וגם לא 150 מיליון אלא 300 מיליון דולר. הבעיה האמיתית תתעורר אחרי גמר הבנייה, כשהנהלת המרכז והנהלת הארינה תשבורנה זו בזו את הראש, כדי למלא בירושלים יותר מ-20,000 מושבים, בקומפלס כפול ומכופל ומיותר מלכתחילה.