יהודים שלא מייצגים יהודים

אף כי יהודי לא הגיע מעולם לאחת משתי הכהונות הרמות ביותר באמריקה, הצלחתם של היהודים בפוליטיקה, בכל הרמות, היא שם דבר. היא מעוררת קנאה עזה מצד כל קבוצת מיעוט אחרת. יש כיום בסנאט 11 יהודים, שהם 11% מן החברים. חלקם של היהודים באוכלוסייה הכללית מגיע בקושי ל-2%. לעומת זה, אין אף שחור אחד, אף כי השחורים הם כמעט 15% מהאוכלוסייה; אין אף היספאני, אף שההיספאנים מהווים כמעט 12% מהאוכלוסייה; ויש רק שמונה נשים, יותר מ-50% מהאוכלוסייה.

כמובן, טעות תהיה לראות בהצלחה הזו משהו קיבוצי. לא "היהודים" הם המיוצגים בסנאט, אלא מדינות שבחרו אינדיבידואלים יהודיים. אין שום מדינה בארצות-הברית שבה יש ליהודים די כוח אלקטורלי כדי לבחור סנאטור. כדי להיבחר, אדם זקוק להרבה יותר מקולות יהודיים.

אף על פי כן, הרוב הגדול של הסנאטורים היהודיים קרובים אלה לאלה, ואצל רובם היהדות ממלאת תפקיד. ליברמן הוא אחד מהם. סנאטור יהודי אחר, הפורש השנה מקץ 18 שנות שירות, הוא פרנק לוטנברג מניו-ג'רזי, מי שהיה יושב-ראש המגבית היהודית המאוחדת באמריקה. לקרל לווין ממישיגן יש קשרים אמיצים לקהילה היהודית, גם לדיאן פיינסטיין מקליפורניה. אחרים קשורים קצת פחות. אחד מהם, פול וולסטון ממינסוטה, הגיע לסנאט ב-1990, אחרי שהביס את הסנאטור היהודי רודי בושוויץ.

במינסוטה מאמינים כי בושוויץ הובס מפני שברגע האחרון של המירוץ הוא שיגר מכתב אומלל לתומכים יהודיים, שבו תיאר את וולסטון כ"יהודי לא נאמן". המינסוטים הם אנשים פתוחים וסובלנים, והם לא היו מוכנים לסבול רמז של קנאות דתית מצד יהודי אחד כלפי יהודי אחר.

אחד הדברים המדהימים בנוכחות היהודית בסנאט הוא שיש כיום בארצות-הברית שתי מדינות המיוצגות בלעדית על-ידי יהודים: וויסקונסין, במערב התיכון האמריקני, וקליפורניה. במקרה של קליפורניה, הסנאטורים הן נשים, פיינסטיין הנ"ל וברברה בוקסר. מעניין עד מאוד כי כאשר הן נבחרו, כלי התקשורת דיברו על החשיבות של היותן נשים. לשווא המתנתי אז שמישהו יזכיר כי שתיהן יהודיות. למען האמת, ההודעה על מינוי ליברמן, בשבוע שעבר, היתה הפעם הראשונה זה שנים רבות, שאמריקנים דיברו בגלוי על יהדותו של פוליטיקאי. עד אז הם היו נאמנים להנחה, שדתו של אדם היא עניינו הפרטי.

כיוצא בזה, בימי נשיאותו של ביל קלינטון ניתנה לו ההזדמנות למנות שני שופטים חדשים לבית-המשפט העליון, שחבריו מתמנים לכל חייהם, והם הפרשנים העליונים של החוקה. קלינטון מינה שני יהודים, את רות ביידר-גינזברג ואת סטיבן בראייר. אם התקשורת הזכירה את יהדותם, היא עשתה כן כבדרך אגב.

בכלל, קלינטון ייזכר כנשיא הנדיב ביותר כלפי יהודים. לא היה עוד בבית הלבן דייר, שהרגיש יותר נוח ממנו בחברת יהודים. הוא הגיע לשם ללא שמץ של דעה קדומה, אף כי הוא גדל בסביבה נוצרית מאמינה. קלינטון מינה יותר יהודים לכהונות בכירות מכל אחד מקודמיו. בשלב מסוים היו בקבינט שלו חמישה שרים יהודיים, נוסף על היועץ לביטחון לאומי. בניגוד לרוב הגדול של קודמיו, קלינטון לא רק ממנה יהודים, אלא גם מתרועע איתם באופן חברתי.

אפילו יעלה בוש לשלטון, עדיין יהיו כמה יהודים במשרות מפתח. יש סיכוי שיהודי, פול וולפוביץ, יקבל כהונה בכירה בענייני ביטחון לאומי, אולי אפילו בתור שר ההגנה. יהודי אחר, ריצ'רד פרל, הוא יועץ בולט למדיניות חוץ. יהודי, סטיבן גולדסמית, לשעבר ראש עיריית אינדיאנאפוליס, הוא יועצו הראשי של בוש לענייני פנים. דוברו הראשי של בוש, ארי פליישר, הוא יהודי, אם כי זה לא מבטיח לו אוטומטית כהונת דובר ראשי של הבית הלבן.