התיישנות ופעולה

אחת מן הסוגיות החשובות והמסובכות ביותר בדין האזרחי הינה סוגיית "ההתיישנות". טענת ההתיישנות לכשנטענת כדין ובזמן, יכולה בעיקרון לחסום את זכות התביעה של התובע ובכך למעשה לסכל את אפשרות מימוש הזכות. סעיף 21 לחוק ההתיישנות קובע כי: "פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כלשהי, כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טעות התיישנות. ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון בצוע אינו נתון להתיישנות".

כידוע ברוב תחומי החיים האזרחיים תקופות ההתיישנות הינה 7 שנים, למעט מקרים ספציפיים בהם נקבעו תקופות התיישנות אחרות. לדוגמא, התיישנות במקרקעין נקבעה לתקופות של 15 שנה או 25 שנה בהתאם לסוג המקרקעין (במקרקעין לא מוסדרים 15 שנים ובמקרקעין מוסדרים 25 שנים), וכי החל מינואר 1970, עת חוק המקרקעין תשכ"ט - 1970 נכנס לתוקף, אין התיישנות על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים.

הקושי בסעיף 21 הנ"ל לחוק ההתיישנות הינו בחלק השני של הסעיף הקובע, כי אם פסק הדין מטבעו אינו כרוך בבצוע פעולה כלשהי (כגון פסק דין הצהרתי), אזי פסק דין כזה אינו מתיישן לעולם. כלומר, פסק דין כלשהו, המכריז על ראובן כבעלים של נכס כגון מקרקעין, אינו נתון להתיישנות, וההכרזה הזו נכונה ותקפה ומחייבת לתמיד, באשר לא נדרשת פעולה כלשהי בעקבות פסק הדין. שאלה מעין זו נשאלה בפסק דין מעניין ביותר שנידון בבית המשפט העליון בעניין ע.א. 288/95 גורבט נקולא סארג' לחאם (להלן: לחאם) נ' נימר סלים אל זארובי (להלן: זארובי).

במקרה של לחאם דנן, בשנת 1957, ניתן פסק דין נגד אב המשפחה של המערערים. פסק הדין קבע, כי הבעלות בחלקת מקרקעין שהיתה רשומה על שם לחאם, שייכת לאב המשפחה של זארובי. לאחר מתן פסק הדין זה ולפני שזארובי רשם את המקרקעין על שמו בעקבות פסק הדין, לחאם העביר את החלקה על שם אשתו וילדיו (המערערים). לאחר מכן משפחת זארובי בקשו לרשום את החלקה על שמם לפי פסק הדין משנת 1957, אך נענו בסירוב ע"י לשכת רשום מקרקעין.

משפחת זארובי, אחרי 35 שנים, קרי בשנת 1992 הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת ובקשו להצהיר, כי הם הבעלים האמיתיים של החלקה, וכי יש לשנות את הרשום בלשכת רשום המקרקעין. משפחת לחאם טענו טענת התיישנות בהסתמך על סעיף 21 לחוק המקרקעין.

השופט זועבי (שאז כיהן כשופט בית המשפט המחוזי בנצרת) קבע, כי פסק הדין לא התיישן וכי משפחת זארובי זכאיים להירשם כבעלים.

על החלטה זו, המערערים (משפחת לחאם) הגישו ערעור לבית המשפט העליון. עמדת הרוב, שנפסקה מפי שופטת טובה שטרסברג-כהן קבעה, כי דין הערעור להתקבל, ואילו שופט י. טרקל קבע בעמדת מעוט כי פסק הדין לא התישן.

המחלוקת בין השופט טירקל לבין שטרסברג-כהן נסובה סביבה השאלה, האם פסק הדין שניתן בשנת 1957 הינו פסק דין שמטבעו הצהרתי (ועל כן לא נתון להתיישנות), וזאת לפי קביעת שופט טירקל, או שמא המדובר בפסק דין "ביצועי", שכן נתון להתיישנות, וזאת לפי קביעת שופטת שטרסברג כהן.

פסק הדין משנת 1957 קבע כי: "הוחלט לחייב את הנתבעים להעביר ליורשי....".

השופטת שטרסברג-כהן הגיעה למסקנה מנוסח פסק הדין משנת 1957, כי המדובר בפסק דין שדרש ביצוע פעולה מסוימת מצד אבי משפחת לחאם, קרי הערת בעלות במקרקעין לאבי משפחת זוראבי. משפחת זוראבי במשך יותר מ-25 שנים לא דרשה את ביצוע פסק הדין, אין לה אלא להלין על עצמה.

השופט טירקל קבע, כי פסק הדין משנת 1957 ביסודו ובעיקרו הצהרתי, ועל כן לא נתון להתיישנות. פסק דין זה מעלה מספר היבטים מעניינים בדיני התיישנות ובמיוחד התיישנות במקרקעין. אם פסק הדין לקיום זכות במקרקעין כפוף ככל פסק דין אחר לדיני התיישנות כלליים?

יודגש כי לפי פסיקה קודמת, תביעה לאכיפה של הסכם מקרקעין הינה תובענה במקרקעין (ראה: ע.א. 289/95 רובינשטיין נ' רון פד"י כ(1) 505).

אם התשובה לשאלה ראשונה היא חיובית, אזי אנו יוצאים מתחולתו של סעיף 21 לחוק ההתיישנות ונכנסים לכללים המסובכים של התיישנות במקרקעין.

מפסק הדין לא ניתן היה לדלות מידע כלשהו, האם המקרקעין היו מוסדרים או לא, באשר הסוגיה לא הועלתה.

אולי פסק דין זה היה המקרה הקלאסי לבחון את השאלה הזאת, ובכך לקבוע עמדה תקדימית ומנחה, אך למרבה הצער השאלה לא נידונה. אם תיקבע כי פסק דין הנ"ל אינו תובענה במקרקעין, אזי אנו בדלת אמות של סעיף 21 לחוק ההתיישנות. יודגש כי חלק מיורשי זוראבי היו קטינים בעת שניתן פסק הדין משנת 1957, ובהסתמך על סעיף 10 לחוק ההתיישנות טענו כי ההתיישנות לא צריכה להיות בעוכרם כל עוד הם קטינים.

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשר שנה".

בית המשפט, בעמדת רוב, קבע, כי אמם של משפחת זוראבי היתה בחיים ויכלה לפעול לביצוע פסק הדין לטובת המשפחה, אשר על כן השנים שהאם לא פעלה מצטרפות ומצטברות למניין תקופת 25 שנים, ועל כן את 25 השנים אין למנות מיום שהקטינים התבגרו. לפי קביעת שופטת שטרסברג-כהן, לקטינים נשארו 3 שנים מאז שהתבגרו (בניכוי 22 שנים שאמם לא פעלה) וגם במשך השנים האלו הקטינים לא פעלו.

המעניין הוא, שעמדת הרוב לא ראתה בפעולת בקשה לרישום בטאבו שהגישו בשעתו משפחת זוראבי כפעולה שמפסיקה את ההיישנות של פסק הדין. עניין זה סותר פסק דין אחר שיצא לא מזמן מבית המשפט המחוזי מפי השופטת שטיין, שקבעה שאפילו ניהול מו"מ לקיום פסק דין מפסיק את ההיישנות של פסק הדין (ראה ע.א. 1617 הדסה אנווה נ' חברת ש.א.פ בע"מ).

הכותב הינו חבר ועדת קנין ומקרקעין של לשכת עורכי דין ומחוז מרכז ומרצה בדיני מקרקעין.