הנוער העובד (בהיי-טק)

"אלה לא היו סתם שני ילדי פלא", משחזר בהתרגשות רן הרפז, סמנכ"ל הפיתוח בסנקטום. "הם השתתפו בתחרויות בין-לאומיות וקטפו פרסים. כשהצענו להם לעבוד אצלנו, הם ביקשו לקחת עבודה הביתה. אנחנו, יוצאי מודיעין שמתעסקים באבטחה, לא הרשינו, אז הם נגררו הנה באוטובוסים אחרי הלימודים, ובלילה היינו נותנים להם טרמפ הביתה, שלא יסעו לבד מאוחר מדי".

בלי שום ידע מוקדם בתחום, שני העובדי-עשרה לקחו את הפיתוח לכיוונים חדשים, שמייסדי סנקטום בכלל לא חשבו עליהם. "פשוט, היתה להם כל-כך הרבה התלהבות", אומר הרפז, "שהם נכנסו לעניין עם כל העוצמה. עד שיום אחד, אחרי כמה חודשים, נגמר להם החידוש, והם ביקשו לעשות משהו אחר. נתנו להם לעסוק בדברים שונים, לפי מה שעניין אותם".

שני הווייז קידס של סנקטום הם רק חלק מתופעה הולכת ומתרחבת, של ילדי ההיי-טק. חלקם מחזרים אחר החברות, חלקם כבר מחוזרים על-ידיהן. הם צעירים, ממוקדים, יכולים בגיל 16 להרוויח סכומים מעוררי קנאה, יחסית. ובעיקר, חיים בעולם שלהוריהם, לפחות לחלקם, אין שמץ של מושג בו. או, כמו שאומר יניב אהרון, 17, מעצב בחברת יורו-דרים, "הוריי לא מבינים במחשבים, אבל הם מאוד מרוצים, כל זמן שזה לא מתנגש בלימודים".

אז מה הילד שלכם עושה אחרי הלימודים?

ליאור חולם על מחשב משוכלל

יש חברות היי-טק שבהן כבר רגילים למחזה הזה: הפסקתהאספרסו הופכת אצל אחדים מהמועסקים להפסקת שוקו. ככה זה כשאתה בן 16 ושייך כבר לעולם הזוהר של ההיי-טק. פתאום יש כסף לאופנוע, אבל לתער בבוקר עוד יש מעט מאוד עבודה, והטעם של הקפה עוד מר בפה.

קחו לדוגמה את ליאור נוידרפר, עוד מעט 17. הוא חולם על מחשב חדש ומשוכלל, ובלית ברירה היה הולך לעבוד בברגר קינג או בורגר ראנץ', כמו חבריו, כדי לקנות אותו. אבל היתה לו ברירה. נוידרפר, שבלילות חולם על עתיד היי-טקי, מצא עבודה כמתכנת בסטרט-אפ. היה צריך בשביל זה ללמוד שפת תכנות שלא הכיר, ויז'ואל סי פלוס פלוס, אבל הוא עשה את זה באותה מהירות שהייתם מצפים מנער דיגיטלי.

בין עובדי החברה של נוידרפר, "רויאל סוסייטי", תמצאו רק שני בגירים. כל השאר הם בני גילו, רובם לומדים איתו בגימנסיה הרצליה, באותן כיתות ניסיוניות בהן לומדים גם לתואר ראשון במדעי המחשב. את העבודה סידר להם חבר ללימודים, שהוא ממש "גאון מחשבים", כהגדרת נוידרפר.

נוידרפר עובד מהבית, מקבל הנחיות בטלפון ואת התוצר מעביר בדואר אלקטרוני. 35 שקל לשעה, כמעט פי שניים מבני גילו המגישים המבורגרים.

ומה בעתיד?

"בצבא, אני מקווה ללכת לממר"מ או למודיעין. אני מניח שכשהם יראו מה הידע שלי, הם יקבלו אותי לאחת מהיחידות שאני מעוניין להגיע אליהן".

רוברט אוהב את הראש שלהם

יש חברות סטרט-אפ שמעסיקות את הנערים הללו, בגילאי 18-16, בגלל הסיבה הפשוטה, שקהל היעד שלהן הוא באותם גילאים ממש. כזאת היא, למשל, חברת יורו-דרים, שמפעילה אתרים של משחקי כדורגל, כגון פיפא.

רוברט אנטוקל, מייסד החברה והיום סמנכ"ל, מעיד כי כאשר הקים את האתר הראשון, שהיווה בסיס לחברה, עשה זאת מהבית, וכך עשו גם הנערים שהצטרפו אליו בתחילה. "כשהתחלתי את החברה", אומר אנטוקל, "היינו אני והילדים. אני אוהב את הראש שלהם. אני צעיר בן 32 שחושב כמו בן 17. לדעתי, עכשיו, כשהאינטרנט מתפתח בצעדי ענק, אין כמו הראש של הצעירים האלה, שיוזמים המון ולא מקבלים שום דבר כמובן מאליו".

כיום אומנם יושבים חלק מהמועסקי-עשרה של יורו-דרים במשרדיה, אבל רובם, כ-20 במספר המפוזרים ברחבי העולם, עדיין עובדים מהבית.

הם עובדים כאן במשרה מלאה?

"חלקם כן. אבל מה זה משרה מלאה אצל הצעירים? בחודש אחד הם נוסעים לשבוע עם ההורים לאילת, בחודש השני הם נוסעים עם החברים. הם לא באים בשמונה והולכים בעשר כל יום, ובזמן הלימודים הם עובדים כשיש להם זמן. אני עובד בתיאום עם ההורים שלהם. בשום פנים ואופן אני לא מעוניין להגיע למצב שבו במקום שישקיעו בלימודים הם ישקיעו בעבודה. כולם מצטיינים בלימודים".

איך הגעת אליהם?

"למעשה, רובם הגיעו אליי, דרך האתרים שלנו. לפעמים זה מתחיל באי-מיילים שבהם הם שואלים כל מיני שאלות, מעירים הערות ומעלים הצעות לשיפור האתר. ויש גם שיטת ה'חבר מביא חבר'".

יש להם מאפיינים מסוימים?

"המאפיין היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא שכולם תלמידים מצטיינים וכולם אוהבים מחשבים. חלקם לומדים מחשבים בתיכון, אבל מה שהם צריכים לדעת פה, הם למדו קודם לבד".

יניב הקים אתר וקיבל טלפון

יניב אהרון למד הכול לבד. הוא בן 17, מעצב ביורו-דרים, מאלה שעובדים במשרד ולא בבית.

אהרון כבר הקים לעצמו, שנים קודם, כמה אתרים באינטרנט. האתר הראשון שלו, הוא מספר, היה "סתם אתר, כמו שכולם מקימים", עם בדיחות וכל מיני חומרים שגרר מאתרים אחרים. אחרכך התפתח, עד שהקים אתר מצליח למשחקי פיפא.

אז הגיעה ההצעה מאנטוקל. "האתר שלי", מסביר אהרון, "כביכול התחרה באתר שלו. אז כמה חודשים אחרי שהאתר שלי עלה על הרשת, קיבלתי טלפון מרוברט, והוא הציע לי להשתלב בחברה".

אהרון נוסע לעבודה כל יום באוטובוס, מקריית-אונו לאזור הבורסה ברמת-גן, והוא עובד מעשר עד שש. "אחר-כך אני חופשי, ואני עושה מה שאני רוצה".

מה עושים החברים שלך?

"עובדים בפיצריות. הם מכינים פיצות. אני הולך לבקר אותם אחרי העבודה והם מספרים לי על מתכונים חדשים שהם המציאו ועל רטבים חדשים".

והם לא מעדיפים לעבוד בהיי-טק, כמוך, ולהרוויח יותר?

"הם מבקשים ממני כל הזמן ללמד אותם מחשבים. אבל כשאני מתחיל להסביר להם, הם מתעייפים ואומרים שאין להם ראש לזה ושנלך לשחק כדורגל".

ומה תהיה כשתהיה גדול?

"אני לא יודע, עוד לא חשבתי על זה. אבל כנראה שארצה להשתלב בתחום המחשבים או בתחום הפרסום. אני הולך לצבא בעוד שנה, ואני שואף ללכת ליחידת מחשבים, כמו ממר"מ או מודיעין, אבל בגלל הפרופיל הגבוה הם כנראה לא ייקחו אותי לשם".

נערי סנקטום שומרים על קשר

שני הווייז קידס של סנקטום דווקא התקבלו ליחידות מובחרות של מודיעין, כאשר התגייסו לפני חודשים ספורים.

אז מה, תחליפו אותם בנערים אחרים?

הרפז: "לא. החברה גדלה ויש כאן הרבה אנשים נוספים עכשיו. אבל אנחנו נזכרים בנוסטלגיה בימים הטובים ההם, של ההתחלה. נהגנו לשבת לצחוק יחד. אנחנו צחקנו עליהם, הילדים, והם צחקו עלינו, הזקנים (שהשתחררו לא מזמן מהצבא, א.ר.ג)".

איך תגמלתם אותם?

"ברור שצורת התגמול שונה מזו בה מתגמלים עובדים מבוגרים שבאים לפרק זמן ארוך. הם לא מקבלים אופציות או תנאים סוציאליים שונים, אבל הם בהחלט קיבלו שכר יפה, כפי שהיה מקבל מתכנת מתחיל אחר. אילו עבדו במשרה מלאה, היו מקבלים שכר של חמש ספרות".

מה הבעיות עם עובדים כאלה?

"צריך ללמד אותם סדר ושיטות עבודה. נערים כאלה עושים דברים בלי לתעד. כותבים תוכנה כדי שתעבוד כרגע, ולא מעניין מה יקרה לה מחר. זאת צורת חשיבה שצריך לשנות אותה. ברור שזה ביגר אותם כתוכניתנים. בינתיים הם שומרים על קשר ובאים לבקר מדי פעם. אנחנו נשמח אם הם ירצו לחזור אלינו אחרי הצבא".

אם הם לא ירצו להקים סטרט-אפ משלהם.

"ברור".

רועי מקבל דמי כיס

רן צ'צ'יק, 17, גויס לעבודה על-ידי שגיא שליסר, המנהל הטכנולוגי של חברת הסטרט-אפ ECU (העוסקת בפתרונות לסחר אלקטרוני). אמנם צ'צ'יק מעיד על עצמו שהוא לא פריק מחשבים

מי יודע מה, סתם ילד שעשה בגרות חמש יחידות במחשבים, ושהוא הגיע לחברה רק בגלל שההורים שלו חברים של ההורים של שליסר, אבל שליסר אומר שבכלל, זה מה שהוא אוהב לגייס:

צעירים בני עשרה עם פוטנציאל. הבעיה הגדולה, הוא אומר, שעד שמקנים להם קצת הרגלי עבודה וקצת הכשרה, הם מתגייסים.

צ'צ'יק, שעומד להתגייס במרץ, הספיק כבר ללמוד תוך כדי עבודה שפות HTML וג'אווה. 40 שקל לשעה, במקום ה-15 שחבריו מרוויחים בבורגר ראנץ' או בשליחויות.

גם רועי הולצמן, 14, הבן של נשיא חברת ECU, עובד בחברה. הוא לא ממש מקבל שכר, אבל דמי הכיס מאבא ממשיכים לזרום, לפי הצרכים. רועי אומנם לומד קורס בוויז'ואל בייסיק במכון הכשרת המחשבים סיון, אבל הוא לא רואה בעצמו ילד פלא. בקורס, הוא אומר, "יש ילדים הרבה יותר מבריקים ממני".

אודי יושע, מנכ"ל יורו-דרים, טוען שלנערים שעובדים אצלם יש הרבה תגמולים, בנוסף על הכסף. למשל, הכשרה. למשל, מעמד בין חבריהם. יושע: "אלה שפעם היו ה'יורמים' של הכיתה הפכו ל'אייסים' בחבר'ה. זה חלק מההילה של ההיי-טק. פונים אלינו הרבה יותר נערים מכפי שאנחנו יכולים להעסיק".

יושע אומר שלפעמים הוא מתחבר לאינטרנט בחצות, ורואה איך נעריו עובדים בשבילו, ועוד ב"תפוקות מדהימות".

אם הם לא היו עובדים בשבילך הם היו האקרים?

"ייתכן מאוד. הגרעין הראשוני של החברה מבוסס על כאלה שהיו האקרים. כי מה זה האקר? אדם שמנסה לפרוץ את הגבולות, וככל שהוא מבין יותר בטכנולוגיה, כך יש לו כלים טובים יותר לעשות זאת. אני חושב שהעבודה לא משאירה להם זמן, וגם לא צורך לעסוק בהאקריות. כשהם נדרשים פה לפענח בעיות לוגיות, זה מספק את יצר ההאקריות שלהם".

בעיקר בנים, בעיקר ממשפחות מבוססות

גימנסיה הרצליה, בית-הספר בשכונת צהלה בתל-אביב, ויצו בראשון-לציון ותיכון חדש בחולון, הם בין התיכונים שכבר מציעים לתלמידיהם תוכנית דו-שנתית המכשירה אותם לעבוד בהייטק. בין השאר, הם מציעים לימודי הסמכה של חברות רב-לאומיות שונות, כמו מייקרוסופט.

מכוני ההכשרה המקצועית השתלבו גם הם בתמונה, והם מציעים כיום גם קורסים לילדים ולנוער. מכון סיון, למשל, כבר נותן קורסי קיץ כאלה, בכמה מחזורים, ואפילו עובד עם משרד החינוך.

בקיץ, מספרת אורלי ליבוב, סמנכ"ל השיווק של סיון, פתחה החברה קורסים ל-800 ילדים, בני עשר עד 16, בתחומי המחשבים השונים. המתקדמים יותר לומדים מקצועות מחשב של ממש, כגון ויז'ואל בייסיק, אינטרנט וגרפיקה, תכנות בשפת C וכיוצא באלה. עם הנושאים הללו, היא מעידה, ניתן לצאת ישירות לשוק העבודה.

זהבה עזרא, מדריכה בקורסים של סיון לבני הנוער, מספרת שרובם באים עם מטען עצום של ידע, שאפשר מיד לראות כי נרכש בצורה לא מסודרת. לא כולם באים כדי להכשיר את עצמם לעבודה. רבים באים כדי להשתפר בגלישה באינטרנט ובבניית אתרים. אבל אם מציעים להם עבודה, הם לא יגידו לא. "אני מכירה כמה בחורים, שהתחילו לעבוד ואפילו התקדמו בעבודה, מחברה לחברה, או מתפקיד פשוט יחסית לתפקיד מורכב יותר".

האם החבר'ה האלה, שבאים ללמוד ואחר-כך הולכים לעבוד, באים משכבה חברתית מסוימת?

"ברור. אלה ילדים למשפחות שיש להן יותר כסף ויכולות להרשות לעצמן להשקיע יותר בילדים. כמו-כן, נראה שרוב הלומדים הם בנים".

גם נורית ברמן, מנכ"לית חברת ההשמה "עמדה", מכירה נערים שעובדים בהיי-טק, והם לא עושים זאת רק בשביל הכסף. יש בזה גם לא מעט יוקרה והוכחת הערך העצמי, לחברים (ולחברות), ואולי בעיקר להורים.

"כמה מהנערים שאני מכירה", מספרת ברמן, "מדווחים שפתאום הם יכולים לשבת עם האבות שלהם, שלעתים קרובות עובדים בחברות היי-טק בעצמם, ולדבר איתם כמו בוגרים".

הנערים הללו, שפתאום יש להם כסף משלהם, הופכים לצרכנים כבדים של כל מה שיכול לעניין בני נוער כמוהם, מאביזרי מחשב ותוכנות, ועד בגדים, אופנועים וכיוצא באלה.

למרות שזאת לא ממש תופעה מאוד נפוצה, היא תופסת תאוצה, אומרת ברמן. בתחילה, היא מספרת, דיווחו לה הנערים שעובדים בחברות היי-טק, התייחסו אליהם כאל תופעה מוזרה וחריגה. יש להם מנהגים אחרים והם בהחלט יוצאי דופן. לדוגמה, כאשר המבוגרים (בדרך-כלל בני 20 ומשהו) הולכים לשתות אספרסו, הנערים יוצאים להפסקת שוקו".

ומה מצד הארגונים שמעסיקים בני נוער כאלה? מה זה נותן להם?

"לדעתי, חוץ מהחברות שרוצות את נקודת המבט של הצעירים עבור לקוחותיהם הצעירים, בחברות מסוימות מעסיקים אותם בתחומים שאחרים לא אוהבים להתעסק בהם. למשל, תחזוקת מערכות מידע וכל מיני פעילויות של ניקוי מבאגים. הם לא עובדים בלב הארגון, בדרך-כלל, אלא במעין שוליים כאלה. זה מה שמאפשר לחברות הללו גם להתמודד עם התנודתיות של עבודת הנוער, שלא עובדים בכל יום אותו מספר של שעות עבודה, יוצאים לחופש עם החברים, וכיו"ב.

"הם גם לא מועסקים בעבודות לטווח ארוך, כיוון שממילא הם ילכו לצבא תוך כמה חודשים, ואי-אפשר 'לבנות' עליהם לאורך זמן. אבל כל זמן שהם עובדים, הם פותרים בעיות של מחסור בעובדים. כמובן שיש גם חברות שעדיין אין להן כסף, והן זקוקות לעובדים זולים יותר".