ההבדל בין מכר לבין מתנה

על טיבה של עיסקה, אם היא מכר או מתנה, ניתן ללמוד, לכאורה, גם מתוך מהות היחסים שבין הצדדים * כאשר מדובר בקירבת משפחה תתחזק, במקרה של ספק, ההנחה שהיתה כוונה לתת מתנה * כאשר מדובר ביחסי עבודה או קשרים שאופיים כלכלי, תיחלש, הנחה כזו

המערער, יהודה כהן, תבע לחייב את המשיבות לרשום נכס מקרקעין על שמו לפי הסכם שנעשה ביניהם, לשלם לו את הוצאות השלמתו של הנכס וכן לשלם לו פיצויים עבור עוגמת נפש. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את כל תביעותיו, למעט התביעה לרשום את הנכס על שמו. מכאן עירעורו לעליון: ע"א 1153/95 שפסק בו יעקב טירקל ביום 11.2.98, על דעת השופטות טובה שטרסברג-כהן ודורית בייניש. טירקל אישר את פסק דינה של הערכאה הראשונה ולאחר מכן ניתח את הסוגיה - מכר או מתנה, אם כי דווקא בסוגיה זו השופטות הנכבדות נמנעו מלהביע דעה. המשיבה מס' 1 בנתה מגדל של חנויות ומשרדים על מגרש של המשיבה מס' 2. בטרם נבנה המגדל, עשו המערער והמשיבות הסכם, לפיו התחייבו המשיבות למכור למערער "שטח או שטחים מבונים השווים לפי ערכיהם ל-%1 מכלל השטחים שייבנו" תמורת סך של 50 אלף שקלים ישנים. כן עשו תוספת להסכם, שלפיה הוגדר שטח הנכס ונקבע מיקומו במגדל. עוד נאמר בתוספת, כי יירשם על שמו של המערער חלק יחסי של השטח המשותף, וכי יהיה "שותף לפי חלקו היחסי בבניין בכל השטחים המשותפים ובכל הרכוש המשותף לכל דיירי הבניין". בתחילת שנת 1986 התחילו המשיבות למסור חלקים של המגדל לדיירים. המערער סבר שפעולות הבנייה הושלמו, ולפיכך שלח למשיבות מספר מכתבים, שבהם ביקש להודיע לו על מועד מסירת החזקה בנכס. על כך השיבו המשיבות, כי "גמר עבודות הבנייה במגדל הינו בשלבי תיכנון סופיים, ואין באפשרותנו להעריך בשלב זה את מועד סיום העבודות". בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1987 שלחה המשיבה מס' 1 למערער שני מכתבים, שבהם הוזמן לקבל את החזקה בנכס. כן הודיעה לו, כי המועד המשוער שבו תסתיים התקנת המעליות שיגיעו לקומה שבה נמצא הנכס, הוא סוף חודש דצמבר 1987 או תחילת חודש ינואר 1988. בפגישה של המערער עם מנהל המשיבה ביום 25.10.88 נמסרה למערער החזקה בנכס. לטענת המערער, התברר לו במעמד המסירה, כי עבודות הבנייה בנכס וברכוש המשותף לא הושלמו: המעליות במגדל לא הושלמו; בנכס לא נבנו מחיצות, מטבחון ושירותים; לא נעשה ריצוף; התקרה לא טוייחה; לא הותקנה מערכת אינסטלציה של מים, חשמל, ביוב וטלפון, וכן לא הותקנה הכנה למערכות מיזוג אוויר. כן התברר למערער, שאין בדעת המשיבות להעביר לו את חלקו היחסי ברכוש המשותף, לרבות חלק יחסי בחניות המגדל. כעבור ימים אחדים גם התברר לו, לטענתו, כי שטחו של הנכס וכן מיקומו בקומה שבה הוא נמצא אינם אלה שהובטחו לו בתוספת, וכי בתוך הנכס ניצב עמוד קונסטרוקטיבי המקטין את ההנאה ממנו. בתביעה שהגיש המערער נגד המשיבות, טען שהפרו את ההסכם ותבע לחייבן לשלם לו עבור עלות השלמת הבנייה; פיצוי בגין מסירת נכס שונה ממה שהובטח; פיצוי בגין האיחור במסירת הנכס; פיצוי עבור הפסד דמי שכירות וכן החזרת דמי ניהול ששילם עבור התקופה שבה לא היה יכול להשתמש בנכס. המערער הוסיף ותבע סכום נוסף של 50 אלף שקל כפיצוי עבור צער ועוגמת נפש. כן תבע למנות כונס נכסים לצורך רישום המגדל כבית משותף ורישום הנכס, לרבות חלקו של המערער ברכוש המשותף, על שמו. עוד תבע, כי המשיבות יפסיקו לנהל את החניון שבמגדל שחלק ממנו שייך לו, לטענתו, כעסק עצמאי. בפסק דינו דן בית המשפט המחוזי בשתי שאלות: הראשונה - האם יש לראות את העיסקה כעיסקת מכר, כטענת המערער, או שמדובר במתנה, כטענת המשיבות; השנייה - האם קיימו המשיבות את התחייבויותיהן. לגבי שתי השאלות אימץ את גירסתן של המשיבות, לאמור, כי מדובר במתנה, וכי המשיבות קיימו את כל התחייבויותיהן, למעט ההתחייבות לרשום את הנכס על שמו של המערער. למסקנתו של בית המשפט, לגבי השאלה השנייה, יסוד איתן בפרשנותם של ההסכם והתוספת וכן בראיות גם בלי להיזקק להכרעה בשאלה הראשונה. בית המשפט המחוזי אימץ את גירסתן של המשיבות לגבי השאלה הראשונה שהציג לעצמו, לאמור, שיש לראות את העיסקה שעשה המערער עם המשיבות כמתנה. למסקנה זאת נפקות לשני עניינים: האחד - שהמשיבות היו רשאיות לחזור בהן מהמתנה, כולה או מקצתה, כפוף לתנאים מסויימים; השני - שחוק המכר (דירות) אינו חל על העיסקה, וממילא לא היו המשיבות חייבות לצרף להסכם מיפרט. את מסקנתו סמך בית המשפט המחוזי בעיקר על כך שהמחיר ששילם המערער עבור הנכס היה %0.62 משוויו של הנכס בשוק. לדעתו, מראה הדבר "שאין כל יחס של שקילות" בין המחיר לבין השווי, ו"פירוש הדבר הוא, שהנכס ניתן למעשה במתנה לתובע, כשלמתנה מצורף סכום אפסי יחסית של תשלום". בכך סמך על ההלכות שנפסקו בע"א 584/79 גופן נ' גופן, פ"ד לה (4) 771, ע"א 624/80 עבד אמארה ואח' נ' נמני ואח', פ"ד לז (2) 606, ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי ואח', פ"ד מה (5) 410, שמהן עולה כי בעיסקת מכר נדרש "יחס כלשהו של שקילות אובייקטיבית בין התמורות". כן דחה את טענת המערער שהיה מדובר במכר בתמורה מלאה, שמקצתה היתה תשלום זעום, ורובה "בונוס" שניתן לו במסגרת עבודתו כעובד בכיר בחברת דרוקר, שהמשיבות הן חברות בנות שלה. זאת, מן הטעם שלא עלה בידי המערער להוכיח שהיה מדובר בבונוס. דעתו של טירקל לא היתה כדעתו של בית המשפט המחוזי. הלשון המפורשת של ההסכם, התוספת ומסמכים נוספים מעידה בבירור על כך שהיה מדובר בעיסקת מכר. לא עלה בידי המשיבות לסתור את טענת המערער שקיבל בונוס - שהיווה את רוב התמורה עבור הנכס - כך שהמסקנה המתבקשת היא שלא היתה כאן מתנה. תומכות במסקנה האחרונה גם ההגדרות של ה"מכר", לפי סעיף 1 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, ושל ה"מתנה", לפי סעיף 1 (א) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968. עיון בהסכם מראה, שהוא חוזה מכר מקרקעין שגרתי. בין היתר, נאמר במבוא כי "הקונה (הכוונה למערער) מעוניין לרכוש שטח"; בסעיף 3 נאמר, כי "החברה מתחייבת למכור ולהעביר לקונה את הממכר", ובסעיף 4 נאמר, כי "הקונה מתחייב לקנות את הממכר ולקבל את העברתו", וזו גם לשונו של ההסכם בהמשך דבריו. לשון זאת נקטו בעלי הדין גם בתוספת וגם במכתבים שהחליפו ביניהם. במילים אחרות, אין במסמכים אלה אפילו רמז לכך שמדובר במתנה. רק סכום הכסף הנקוב בהסכם ורק כאשר משווים אותו לשוויו הריאלי של הנכס - שהוא נתון חיצוני להסכם, שאינו עולה מתוכו - רומז לכך. יש להניח, איפוא, לפי פשט הלשון, כי מדובר בעיסקת מכר ולא במתנה. כנגד הנחה זאת מקים, לכאורה, ההפרש שבין התמורה הנקובה לבין השווי הריאלי את ההנחה שמדובר במתנה ולא בעיסקת מכר. איזו משתי ההנחות גוברת על רעותה? על טיבה של עיסקה, אם היא מכר או מתנה, ניתן ללמוד, לכאורה, גם מתוך מהות היחסים שבין הצדדים. כאשר מדובר בקירבת משפחה, כמו, לדוגמה, בין הורים לצאצאיהם - תתחזק, במקרה של ספק, ההנחה שהיתה כוונה לתת מתנה. מאידך גיסא, כאשר אין קירבה כזאת, אלא יחסי עבודה או קשרים שאופיים כלכלי גרידא, תיחלש, במקרה של ספק, ידה של ההנחה שהיתה כוונה לתת מתנה, ותגבר ידה של ההנחה שהיתה כאן עיסקה אחרת. כך גם במקרה הנדון, שבו היו היחסים בין המערער לבין חברת דרוקר יחסי עבודה בלבד. קל וחומר, כאשר ניתן הבונוס למערער במסגרת מתן בונוסים לעובדים בכירים. לא היה, איפוא, בסיס למסקנתו של בית המשפט המחוזי שמדובר במתנה, שאותה השתית בעיקר על הקביעה שעל המערער להוכיח שלא מדובר במתנה אלא במכר, וכי עליו היה להזמין את מר זכריה דרוקר "על מנת שיסביר את נסיבות מתן המתנה, וכי ציפה מהתובע לטובת הנאה כלשהי כנגד המתנה, או לתרומה מוגדרת לעסקיו". במצב דברים זה לא נמצא צורך לעמוד על השאלות המעניינות העולות מתוך השוואה בין ההגדרות של המונח "מכר" שבסעיף 1 לחוק המכר - "מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר" - ושל המונח "מתנה" שבסעיף 1 (א) לחוק המתנה - "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה". כך אין גם צורך לדון במשמעויותיו השונות של המונח "בונוס". (עיין, לדוגמה, אצל (ABRIDGED 5TH ED .BLACK`S LAW DICTIONARY (3891 .ST. PAUL, שבו הוגדר, בין היתר, כך:IS STRICTLY DUE . BONUS - A CONSIDERATION OR PREMIUM PAID IN ADDITION TO WHAT). (לניתוח הסוגיות עיין א. זמיר, "חוק המכר", תשכ"ח-1968 (ירושלים, תשמ"ז, במסגרת סדרת הפירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי) 53-50, 75-71; א"מ ראבילו, "חוק המתנה", תשכ"ח-1968 (ירושלים, מהדורה שנייה, תשנ"ז, במסגרת סידרת הפרוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי) 29-22). בונוס שנותן מעביד לעובד שלו, בדרך של ויתור על תמורה כספית המגיעה למעביד תמורת נכס שמכר לעובד, כולה או מקצתה, הוא בגדר "תמורה", המוציאה את העיסקה מגדר "מתנה". בלי לקבוע מסמרות בדבר, ייתכן שאף ניתן לומר שהוא בגדר מתן "מחיר" המביא את העיסקה בגדר "מכר". טירקל קיבל, איפוא, את טענת המערער, כי במקרה הנדון, לא היה מדובר במתנה. מכיוון שלא במתנה המדובר, לא היו המשיבות רשאיות לחזור בהן ממנה, כולה או מקצתה. אולם, לא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה. גם הקביעה שמדובר במכר - שנפקותה שעל העיסקה חל חוק המכר (דירות), המחייב לצרף להסכם מיפרט - אין לה משמעות, לאור "נסיבות העניין" כפי שנתקיימו במקרה הנדון. מכל מקום, אף שהערותיו של טירקל בנושא מכר-מתנה לא זכו לאישור השופטות שישבו עימו בהרכב - ראויות הן לתשומת לב. הופיעו עורכי הדין כרמי ווילנר