מועד תחילת מרוץ ההתיישנות של זכות התביעה

העותרים, מוניות עמל, חברה המאגדת מוניות ומנהליה, התקשרו ביום 23.11.71 עם המשיבים, 1-3 המינהל ואחרים, בהסכם שכירות מוגנת של מבנה שנועד לשמש כתחנת מוניות. במועד ההתקשרות עמדה בתוקף תכנית מיתאר מקומית, לפיה יועד האזור שבקרבת המבנה להקמת תחנת האוטובוסים המרכזית החדשה של חיפה.

לאחר חתימת ההסכם החלו העותרים בשיפוץ המבנה, אלא שפעולתם נעצרה על-ידי עיריית חיפה, המשיבה 4, בנימוק שהמבנה הוא מבנה מסוכן העלול להתמוטט ושיש להרסו כליל. במסגרת המגעים שנוהלו בין העותרים לבין העירייה וגורמי משרד הפנים, הודיע הממונה על מחוז חיפה במשרד הפנים לעותרים, כי המבנה הוא מסוכן וכי הוא מיועד להריסה בהתאם לתכנית בניין עיר מאושרת. הודעה בכתב ברוח זו אף נשלחה לעותרים ביום 16.7.72.

ביום 31.10.73 נשלחה לעותרים, בדואר רשום, הודעה מטעם העירייה בה הופנתה תשומת ליבם להודעה על הפקעת החלקה עליה ניצב המושכר, הודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים ביום 25.10.73. העותרים נדרשו לפנות את המושכר, ומשסירבו לעשות כן הגישה העירייה תביעת פינוי נגדם. בשנת 1976 ניתן פסק דין בתביעת הפינוי, ולפיו חוייבו לפנות את המושכר.

ביום 28.7.82 הגישו העותרים תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המשיבים 1-3 הם המינהל ואחרים. ביום 19.7.84 הגישו העותרים כתב תביעה מתוקן, בו נכללו כנתבעות גם המשיבות 4 ו-5 עיריית חיפה והוועדה המקומית. על-פי כתב התביעה ייחסו העותרים למשיבים 1-3 הטעייה בכריתת חוזה, ניהול משא ומתן לכריתת חוזה שלא בדרך מקובלת ובתום לב והפרת חוזה. עוד ייחסו העותרים למשיבות 4-5 הפרת הבטחות שניתנו להם במהלך הפינוי.

המשיבים העלו כנגד העותרים, כטענה מקדמית, טענת התיישנות. לטענתם, גם לפי הגירסה המיטיבה עם העותרים, נוצרה עילת התביעה של העותרים לכל המאוחר בשלהי אוקטובר 1973, עת פורסמו ונמסרו להם הודעת המשיבה 5, הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה חיפה, על הפקעת החלקה והדרישה לפנותה. לטענת המשיבים, התיישנה עילת תביעה זו בשלהי אוקטובר 1980, כשלוש שנים לפני הגשת התביעה.

בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ח' אריאל) דחה את טענת ההתיישנות בהתבסס על הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). בית המשפט קבע, כי מועד התגלות הנזק חל, במקרה זה, ביום שבו ניתן פסק הדין בתובענת הפינוי, שכן "ביום זה אירע הנזק ואף התגלה". לפיכך דן בית המשפט בתביעה לגופה וקיבלה באופן חלקי, ככל שהתייחסה למשיבים 1-3. הצדדים ערערו על פסק דין זה לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון שדן בערעורים קבע, כי תביעתם של העותרים התיישנה. לפיכך קיבל את ערעורם של המשיבים ודחה את הערעור שהגישו העותרים. בית המשפט קבע, כי עילת תובענתם של העותרים נוצרה ביום חתימת ההסכם עם המשיבים 1-3, 23.11.71, אולם הואיל ובמועד זה נעלמו מעיניהם של העותרים העובדות המעמידות להם עילת תובענה, יחולו על עניינם של העותרים הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות תחל במועד בו נודעו להם עובדות אלו. בית המשפט קבע, כי העובדות האמורות נודעו לעותרים במהלך חודש אוקטובר 1973, ולכל המאוחר בסוף שנת 1973, עת פנו העותרים במכתב לראש עיריית חיפה והלינו על תוכנית ההפקעה.

בית המשפט דחה את טענת העותרים, לפיה התגבשה עילתם עם מימוש ההפקעה והוצאת צו הפינוי. זאת בהסתמך על ההלכה, לפיה מתחיל מרוץ ההתיישנות משנתגלה נזק שאינו נזק של "מה בכך", ושאדם סביר היה רואה בהתרחשותו עילה מוצדקת להגשת תביעה (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה, פ"ד לח(4) 554, 559, ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531).

בית המשפט דחה את נסיונם של העותרים להסתמך על פסק הדין בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם). הוא קבע, כי גם אם קיימים מקרים בהם יחל מרוץ ההתיישנות ממועד קרות הנזק ולא ממועד ההפרה שגרמה לנזק, הרי בעניינם של העותרים היו הנזק שנגרם, ושיעורו, ידועים להם עוד בשנת 1973, והתממשות הנזק, כלומר הוצאת צו הפינוי והפינוי עצמו, לא יצרה עילת תביעה חדשה או מאוחרת יותר.

בעתירה לדיון נוסף טענו העותרים, כי פסק הדין עומד בסתירה להלכה קודמת שנפסקה על ידי בית המשפט העליון "לרבות ובמיוחד בעניין ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ", וכי ההלכה שנקבעה בפסק הדין היא הלכה מוקשה, בעלת השלכות וחשיבות כללית ונרחבת בקשר למועד היווצרותה של עילת תביעה חוזית לעניין מניין תקופת ההתיישנות. לטענת העותרים, קבע בית המשפט את ההלכות החדשות והקשות הבאות:

(א) כאשר עומדות לתובע עילות תביעה חוזיות ולבר-חוזיות, תתיישן התביעה גם במקרה בו התיישנה העילה הלבר-חוזית, והעילה החוזית טרם התיישנה.

(ב) בית המשפט יתעלם מן העובדה שלתובע נגרמו, כתוצאה ממעשיו וממחדליו של הנתבע, נזקים שונים ומובחנים, ויראה בכל הנזקים מכלול אחד.

(ג) מקום שיש בכוונת רשות תיכנון להפקיע מקרקעין, יחל מרוץ ההתיישנות ממועד ההודעה על כוונה זו, ולא מן המועד בו קבעו ערכאות משפטיות, כי הכוונה היא תקפה.

העותרים הוסיפו וטענו, כי פסיקתו של בית המשפט עומדת בסתירה מהותית למדיניותו של בית המשפט לעודד קיום חוזים, לתמרץ מי שנפגע מהפרת חוזה למנוע או לתקן את נזקי ההפרה, ולא לכפותו לבטל חוזה ולהגיש תביעה כל עוד לא מיצה מהלכים אלה. לעניין זה הסתמכו העותרים על סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות), התשל"ג 1973 ועל ע"א 42/86 אבידוב נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מג(2) 513 וע"א 697/83 וינר בתי יציקה בע"מ נ' סומך, פ"ד לט (3) 796.

המשיבים (העותרים הצהירו, כי אין הם מבקשים כל סעד כנגד המשיבים 4-5, לפיכך השיבו לעתירה רק המשיבים 1-3) התנגדו לקיום דיון נוסף. לטענתם, לא נתקיימו בפסק הדין נשוא העתירה העילות לקיום דיון נוסף, שכן הוא אינו עומד בסתירה להלכה קיימת, ואין בו קשיות או חידוש. המשיבים הוסיפו וטענו, כי פסק הדין מהווה המשך להלכה קיימת ומבוססת, לפיה מועד התגלות הנזק - ולא מועד התממשותו - הוא המועד שממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות. לשיטת המשיבים, התגבש נזקם של העותרים עם הוצאת ההודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 - ולא עם מתן צו פינוי על ידי בית משפט, שכן תביעת הפינוי מהווה רק אמצעי למימוש זכות קיימת ולא הליך קונסטיטוטיבי.

המשיבים טענו עוד, כי פסק הדין אינו עומד בסתירה לפסק הדין בעניין יופיטר, שכן העותרים לא הצביעו על קיומו של נזק מאוחר שממנו יש למדוד את תקופת ההתיישנות, ולפיכך לא נדרש בית המשפט להתמודד עם ההלכה העולה מעניין יופיטר.

הנשיא ברק פסק כי פסק הדין נשוא העתירה אינו עומד בסתירה להלכה קודמת, בין לזו העולה מעניין יופיטר ובין להלכה אחרת, אין בו חידוש ואין בו חשיבות כללית, ולפיכך לא התקיימו בו העילות הקבועות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. משנקבע, כממצא עובדתי, כי נזקם של העותרים התגבש ודבר קיומו נודע להם, לכל המאוחר, בשלהי שנת 1973, אין עוד חשיבות עניינית לדיון בטענות העותרים המתייחסות להבחנות בין מועד התרחשותם של המעשה או המחדל שביסוד עילת התביעה, לבין מועד התרחשות הנזק.

הוא הדין גם באשר לשאלות הנוספות שמעוררים העותרים, ואשר עניינן ריבוי עילות וריבוי נזקים. פסקי הדין עליהם הסתמכו העותרים אינם תומכים בטענתם, לפיה פעולות שנקט התובע להקטנת נזקו, ישעו את מרוץ ההתיישנות. בית המשפט העליון טרם נדרש לשאלה זו וטרם חיווה לגביה דעתו, מכל מקום לא נמצא מקום לקיום לדיון ראשוני בסוגייה במסגרת דיון נוסף. העתירה נדחתה ביום 30.10.97.

(דנ"א 3733/97 העותרים: 1. מזרחי בנימין 2. בלילה דוד 3. נחום עוזי 4. שירות מוניות עמל בע"מ נ' המשיבים: 1. מינהל מקרקעי ישראל 2. רשות הפיתוח 3. עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ 4. עיריית חיפה 5. הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה חיפה). פסק הנשיא: א. ברק. פסק הדין ניתן ביום 30.10.97. הופיעו עורכי הדין א.מאיר, מ.גולן, נ.ברטוב וא.סידי. (כל הזכויות שמורות לחברת רת"ק בע"מ פקס: 03-7523311). « «מועד תחילת מרוץ ההתיישנות «