לא תכננו את זה, אבל הריאיון עם אתגר קרת התקיים ממש ערב הופעת ספר הילדים
הראשון שלו, "אבא בורח עם הקרקס" (הוצאת זמורה ביתן; עורכת: שרי גוטמן; איורים:
רותו מודן). קרת, 33, הוא הסופר הצעיר המצליח ביותר בארץ. קובצי הסיפורים שלו
"געגועי לקיסינג'ר" ו"צינורות" והספר "הקייטנה של קנלר" נמכרו ביותר מ-100
אלף עותקים, וזה הרבה במונחים של הארץ. ברשימת ביקורת שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות"
כתב ניסים קלדרון, כי הצעירים קוראים את קרת "כמו שאני קראתי את עמוס עוז כשהייתי
בתיכון". ספרים של קרת תורגמו לשפות רבות, ביניהן פולנית ורוסית. הוא מוכר
הרבה, הוא מתורגם, הוא מצליח ומפורסם, ולמרות הכול נשאר צנוע, נטול פוזות וחף
מיומרה. די מרענן בנוף המקומי.
- אז הריאיון הזה יהיה גם יחסי ציבור לספר?
"כן, ואלה יהיו גם יחסי הציבור היחידים".
- למה?
"יש מעט מאוד מקומות שאני מרגיש נוח להתראיין בהם. בזמן האחרון זה מסתכם בתוכנית
הבוקר של רבקה מיכאלי או תוכניות רדיו. ברוב המקומות אינני יכול לדבר על מה
שמעניין אותי. ברוב המקומות אני צריך למלא פונקציה, להתאים את עצמי לסוג התוכנית.
אם אני בא לתוכנית משעשעת אני צריך להיות משעשע, אם תוכנית כבדה - אני צריך
להביא טראומה מהבית. אז זו בעיה, כי אני מרגיש לא נוח, ולכן אני מתראיין פחות.
"אני אוהב מאוד רדיו. המחשבה שאנשים שמקשיבים לתוכנית עושים עוד משהו מרגיעה
אותי. הם שומעים אותי ושוטפים כלים או נוהגים במכונית. אינני רוצה להיות אחראי
לכל תרבות הפנאי של אנשים".
- בסך הכול התקשורת פינקה אותך.
"נכון, אבל אין די בכך שמפנקים אותך. אני רוצה התייחסות עניינית. לפעמים אני
מגיע לאיזה מקום וצריך למלא איזשהו תפקיד. אהוד מאוד, אבל מסוים ומצומצם מאוד.
אפילו התוכנית של קובי מידן, שלא רציתי ללכת אליה, כופה סוג מסוים של דיאלוג
שאינו מתאים לכל אחד. אינני נמצא בטיפול, והסיטואציה הטיפולית, במיוחד לפני
קהל, אינה מתאימה לי. אז הוא יכול להיות אינטליגנטי, להתייחס בהגינות, לחבב
אותי, אבל לא מתאים לי לדבר על טראומות ילדות שלי לפני חצי מיליון איש. אולי
בעתיד זה יתאים לי.
"כשיצא הסרט 'משהו טוטאלי' לא רציתי להתראיין, אבל מכיוון שמפיק הסרט השקיע
כסף מכיסו הפרטי התראיינתי כדי להיות הוגן כלפיו. גיליתי שבחיים אנחנו עושים
דברים רבים לא מתוך חופש בחירה, אלא פשוט עושים אותם.
"כשהייתי ילד הלכתי לבית הספר מתי שרציתי. זה גרם לי להישאר כמה כיתות. ההורים
שלי גיבו אותי תמיד בפתקים שצוין בהם שלא חשתי בטוב וכדומה. היו שנים שהיו
לי מאות חיסורים, יותר ממאה ימים שלא הגעתי לבית הספר. ילדים בדרך-כלל לא חושבים
על זה כך. הולכים לבית הספר כי צריך ללכת". - נכחתי במפגש שקיימת עם קהל ושאלו
אותך שאלות אישיות מאוד.
"אין לי בעיה עם קטעים אישיים. אני בן-אדם פתוח אבל אינני מוכן להתחייב לספק
סחורה מסוימת. כשבמפגשים שואלים אותי שאלות, אני יכול לבחור אם לענות או לא.
כשאני הולך לתוכנית טלוויזיונית בשידור חי, זה לא לעניין להגיד למראיין 'שמע,
לא בא לי, בוא תצלם אותי קצת ואני אנוח עכשיו'. ככל שהמסגרת אינטימית יותר,
אני מרגיש יותר טוב. ומבחינתי 'ליידי גלובס' היא מסגרת אינטימית, כי חוג מכרי
לא קורא את העיתון. את הראיונות הכי אינטימיים נתתי לעיתונים זרים. כשאני מתראיין
לשפיגל בגרמניה אני מרגיש משוחרר יותר".
- "אבא בורח עם הקרקס" הוא ספר ילדים ראשון שלך.
"זה ספר ילדים ראשון ומיועד לילדים די קטנים, גילאי ארבע עד שבע. לא תכננתי
לכתוב ספר לילדים, כי אינני יודע לכתוב לילדים. אני זוכר שלפני כמה שנים פנו
אלי מעיתון ילדים מכובד והציעו לי לכתוב סיפור לילדים. עניתי להם שאינני יודע
לכתוב סיפור לילדים, והם ענו לי שזה נורא קל. סיפור ילדים הוא, על-פי-רוב,
עם חיות מחמד, צריך להיות קשור לאהבה, לטבע, להיות תמים. הם הציעו לי סכום
שהיה אז גדול מאוד. אז כתבתי סיפור שקראו לו 'הקיפוד שרצה לשדוד בנק'.
"זה סיפור על קיפוד תמים שגר בחוף תל-ברוך ומתאהב בזונה רוסיה. הוא חולם להשיג
די כסף לפדות אותה מהסרסור שלה ולשלוח אותה לאוניברסיטה שתלמד זואולוגיה, ואז
הם יוכלו לשבת ולדבר כל היום על הנושא שהכי מעניין אותו, שזה הוא. כי אם היא
תלמד זואולוגיה, היא תוכל לדבר אתו על קיפודים. הם אמרו לי גם להכניס פיות,
אז יש בסיפור פיות שמגשימות משאלות בעמידה בחצר ומתחרות בזונות, וזה הורס את
השוק של הזונות. שלחתי את הסיפור והעורך התקשר וצעק עלי: 'אני לא מבין מה אתה
חושב שאתה עושה. ביקשנו מילדה שכותבת בעיתון לקרוא את הסיפור, והיא קראה אותו
ובכתה, והיינו צריכים להזמין את אימא שלה מהעבודה שתיקח אותה'. זה היה הניסיון
הקודם שלי בכתיבת סיפורי ילדים.
"אינני כותב לקהל יעד מסוים, אני כותב לעצמי. לכן כתיבה לילדים נראתה לי משהו
מוזר מאוד. כילד בן שש-שבע קראתי ספרים של מבוגרים, ספרים של סטיינבק, והם
נורא עניינו אותי. את 'גוליבר' קראתי בבגרותי ונדהמתי שהרבה אנשים רואים בו
סוג של סיפור ילדים. אז אני לא כל-כך יודע לעשות את ההבדל הזה".
- איך יצא שכתבת סיפור ילדים?
"יש לי אחות חוזרת בתשובה, ויש לי תשעה אחיינים במאה שערים. הם שאלו אותי מה
אני עושה ואמרתי להם שאני סופר. אז הם ביקשו שאביא להם משהו לקרוא ולא יכולתי
להביא להם את הספרים שלי, כי הם חרדים ואסור להם לקרוא אותם. אז הם ביקשו שאכתוב
להם משהו במיוחד, וזה הטריד אותי מאוד. לא ידעתי מה לעשות, ובדיוק קיבלתי מלגת
כתיבה ונסעתי לאירלנד לגמור שם את 'הקייטנה של קנלר'. באחד הימים בא לי רעיון
לכתוב סיפור קצר והוא נראה לי סיפור רגיל. שלחתי אותו לרותו מודן, והיא ובעלה,
שהוא פסיכולוג ילדים, אמרו לי שזה סיפור ילדים מצוין, ומאז זה התגלגל. ביקשתי
מרותו, שאיירה את הספר, לעשות עותק אחד שבו יהיו כיפות לכל הילדים ושרוולים
לכל הילדות כדי שאוכל לתת אותו לאחיינים שלי".
- על מה הסיפור?
"זה סיפור על ילדים שאבא שלהם מתלהב מכך שקרקס עומד להגיע לעיר. והילדים בכלל
במקום אחר, הילד מתעסק במשחקי מחשב, הילדה לומדת ג'ודו, וקרקס לא נראה להם
מעניין במיוחד. אבל האבא מתלהב נורא והוא מתחיל לעשות כל מיני להטוטים בבית
ושובר דברים והילדים מתחילים להיות מודאגים. ואז הם הולכים לקרקס ואבא כל הזמן
מתלהב והם לא מבינים מה הקטע שלו, כי הם נורא אדישים. וכשהם יוצאים אימא אומרת
להם: 'אבא לא חוזר אתנו, הוא החליט שהוא בורח עם הקרקס'.
"ואז אבא שולח להם גלויות מכל המקומות שהוא מגיע אליהם עם הקרקס, והוא כל הזמן
לומד דברים חדשים, אבל גם מתגעגע אליהם והם מתגעגעים אליו. בסוף הוא חוזר עם
הקרקס והם הולכים להופעה והפעם כן מתרגשים, כי את המופעים עושה אבא ואחרי המופע
הוא חוזר אתם הביתה ומבטיח שיותר לא יברח. והעניינים חוזרים להיות כאילו כרגיל,
אבל הם לא כרגיל, כי אבא מביא את הקרקס הביתה. לילדים יש פיל כחיית מחמד ואפילו
את המנגל אבא מדליק ביריקת אש. הוא מביא את הקרקס הביתה אבל מקבל עליו את עול
האבהות".
- איך אתה מקבל התערבות של עורך בטקסט שלך?
"אינני מוכן לקבל שמישהו יאמר לי תעשה כך או אחרת. כל הספרים שלי לא עומדים
בסטנדרד של 'איך עושים'. את מדברת עם בן-אדם שגמר מגמה ריאלית עם בגרות הכי
נמוכה בחיבור. אני צריך שהדברים יעברו את הפילטר שלי. אני כן מקבל הערות מסוג
'אני לא מצליח לחבב אותה' או 'ההוא יותר מדי שנון לדעתי, הוא לא אומר מה הוא
מרגיש'. אלה דברים שאני מפנים אותם. אני צריך לעבוד עם מישהו שאני מעריך. את
חיים פסח אני מעריך, את ניצה בן-ארי אני מעריך.
"את הספר החדש ערכה שרי גוטמן. עריכת ספרי ילדים זו אחריות גדולה מאוד, כי
יש אלמנט חזק של ציורים וצריך לדעת לאיזה בית דפוס הולכים, מה עושים בתהליך
של הצבעים, איזה דבר לא כדאי לעשות כי הוא לא יצא טוב. אז זה כיף לעבוד עם
מישהו מקצועי שגם נורא אכפת לו".
- כתבת את התסריט לסרט "משהו טוטאלי".
"כתבתי את התסריט עם גור בנטוביץ' שביים אותו. זה סרט שהיה גם מסע ארוך. צילמנו
אותו בארץ, בהודו ובאמסטרדם בתקציב קטן מאוד וכנגד כל הסיכויים. בדרך קרו לנו
כל מיני אסונות. אחד השחקנים שלנו נפצע, הוא שבר שלוש צלעות וניקב את הריאה.
היה צריך לטוס אתו לדלהי והיו בתי-חולים בהודו שברגע שכרטיס האשראי שלי לא
עבר במכונה רצו לנתק אותו מהמכשירים. שיכנו אותו בחדר עם גוויה, כי הסבירו
לי שגוויה זה שקט, ולא הבינו למה זה מפריע לי. אני עצמי נפצעתי בהפקה, עפתי
באיזה מקום והלכתי על קביים. זה היה שופע טראומות, אבל כמו בטיול בית-ספר חזרנו
הביתה עייפים אך מרוצים.
"הסרט מוקרן חצי שנה בסינמטק, ואני רואה שהאולם מלא ושהאנשים נהנים. בהקרנות
סדירות הוא החזיק מעמד חמישה חודשים, שזה הרבה. הוא מועמד לאוסקר הישראלי.
אם הוא יקבל אוסקר אולי יזמינו אותנו לפסטיבל או שניים ואז נסתובב קצת בעולם,
שזה אחד התחביבים שלי".
- במה שונה כתיבת תסריט מכתיבת סיפור?
"לכתוב סיפור זה להיות עם עצמך באופן הכי מוחלט. לכתוב קומיקס זה קצת כמו להיות
עם חבר. כמו שיש לך חברים שאתם את נורא מצחיקה ויש חברים שאתם את מדברת על
פוליטיקה. שני הצדדים קיימים בך, אבל את צריכה את החברות הזאת כדי להוציא אותם.
לעשות סרט זה כמו ללכת למסיבה. זה הרבה אנשים, כל אחד מביא את המטען שלו, המון
דברים שיוצאים מהשליטה שלך ולא יוצאים כמו שרצית.
"יש משהו מאיים מאוד בכתיבת ספרות. אפשר להסתגר מהר בעולם שהוא רק שלך. סופר
מתאר את החיים סביבו ויש סכנה גדולה שהוא יתנתק מהחיים סביבו ויתחיל לתאר משהו
שכבר נהיה חצי פיקטיבי, כי החיכוך עם העולם הולך וקטן".
- אתה קורא ספרים?
"עד הצבא קראתי המון, לפעמים ספר ליום. מאז שהתחלתי לכתוב אני קורא הרבה פחות.
אני חושב שבאיזה אופן הקריאה שימשה פונקציה דומה לכתיבה. פעם הייתי קורא 200
ספרים בשנה וזה מדהים, כי יש לי הפרעת למידה. אני סובל מדיסגרפיה וקשה לי להתרכז
בטקסטים. בשבילי לקרוא ספר זה כמו בשביל מישהו אחר לקרוא ארבעה ספרים".
- מה דעתך על ספרות נשים בארץ?
"אני חושב שהגדרת התת-ז'אנר ספרות נשים הומצאה מסיבות פוליטיות, כדי להגדיר
את המרכז. אף אחד לא יגיד על א.ב. יהושע שהוא סופר חיפאי, אבל יגידו על אורלי
קסטל קסטל-בלום שהיא סופרת תל-אביבית. אף אחד לא יגיד על עמוס עוז שהוא סופר
גבר, אבל יגידו על צרויה שלו שהיא קול חזק בספרות נשים. היום הניסיון הזה נהיה
פאתטי יותר.
"תחשבי על סופר מתחת לגיל 50 שכתב יותר מספר אחד והוא מוכר הרבה. חוץ ממני
אין כזה. אבל סופרות יש - יהודית קציר, צרויה שלו, דורית רביניאן, רונית מטלון,
אורלי קסטל-בלום, מירה מגן, נעמי רייגן, מיכל שלו. לדבר על ספרות נשים בתור
תת-ז'אנר, במונחים של שוק, זה דבר מגוחך, כי אם רוצים שזה יבטא מצב במציאות
צריך לדבר על ספרות גברים.
"גם במושגים מהותיים אין מה לדבר על ספרות נשים כתת-ז'אנר. אורלי קסטל-בלום
ודורית רביניאן הן סופרות נשים. חוץ מזה שהן יודעות לכתוב, אין שום דבר משותף
ביניהן. אז אני לא רואה מה יש בהגדרה הזאת של ספרות נשים".
- אפשר להתפרנס מלהיות סופר?
"זה קשה, ואינני רוצה להיות במצב שאצטרך לשאול את עצמי את השאלה הזאת. אם אני
תלוי כלכלית בכתיבה שלי, אני בבעיה. אני גאה מאוד בכך שאני מוצא לעצמי דרך
להתפרנס. אני מתייחס לכתיבה כאל הובי שיש לו גם בונוס".
- ממה אתה מתפרנס?
"עבדתי בבניין, הייתי פורק של משאיות, והיום אני גם מלמד באוניברסיטה וגם עושה
כל מיני דברים שקשורים לפרסום. כתבתי תסריטים לפרסומות של 'דפי זהב', עשיתי
קמפיין לערוצי הסרטים של 'יס'. הסרט שעשיתי, 'משהו טוטאלי', השבית אותי כמעט
שנה, אז עכשיו אני צריך להרוויח כסף, וכשארוויח די שוב אפסיק לעבוד".
- אפשר ללמוד להיות סופר?
"הדרך הכי טובה זה להיות עצמך, כי אז יש תחרות קטנה מאוד. יש מעט אנשים שיכולים
להיות את יותר מעצמך. לכן אני חושב שאי-אפשר ללמד טכניקת כתיבה. כל בן-אדם
כותב אחרת. אבל אני מאמין שיש סביבות תומכות שבהן לבן-אדם יותר קל לגלות מה
הוא, מה הוא רוצה ומה הוא יכול".
- מה התוכניות שלך לשנה הקרובה?
"השנה יוצאים תרגומים שלי בחו"ל, אז יהיו הרבה נסיעות. תורגם ספר שלי לרוסית,
בצרפת יצא ספר שלי, אני נוסע להולנד, דנמרק ואולי עוד פעם לפולין, שם מוציאים
עוד ספר שלי. אני מעריך שהשנה יהיו לי שש-שבע נסיעות כאלה. חוץ מזה אני רוצה
להוציא עוד ספר סיפורים, כי מאז 'געגועי לקיסינג'ר' לא הוצאתי ספר סיפורים.
מתחילת 94' כתבתי הרבה סיפורים שלא היו בשום ספר ועכשיו התחלתי לעבוד עליהם
ולעשות מהם ספר.
"אני גם עובד על סרט, קופרודוקציה אמריקנית-ישראלית. סרט אנימציה של בובות
המורכב מסיפורים מתוך 'געגועי לקיסינג'ר' ומ'צינורות'. אני מנסה לקדם את זה
בארץ ובארה"ב, וזה קשה. אבל אני אוהב שקשה, כי אני לומד הרבה דברים על עצמי".
0
כתבות
ני"ע
