אנחנו יודעים כמה זמן לא היינו כאן: "אלפיים שנה", שהן בעצם קצת פחות, אם נביא
בחשבון שבית-המקדש השני חרב רק בשנת 70, והסילוק המסיבי של יהודים מיהודה ומירושלים
בא רק 65 שנה אחר-כך, בעקבות מרד בר-כוכבא (985 יישובים חרבו, 580 אלף יהודים
נספו, מחירו של יהודי בשוק העבדים היה נמוך מזה של סוס). אפילו אז, מספר ניכר
של יהודים הוסיפו לשבת בגליל.
אבל כמה זמן היינו כאן לפני שיצאנו להפסקה? לאהוד אולמרט היה ברור בהחלט, כאשר
החליט לחוג את "יום-ההולדת ה-3,000" של ירושלים. ראש-הממשלה לשעבר, בנימין
נתניהו, בנו של היסטוריון מהולל, נהג לדבר על "4,000 שנה". פה ושם אפשר לשמוע
פוליטיקאים סהרוריים מדברים על 5,000 שנה.
אבי ההיסטוריונים היהודיים, שמעון דובנוב, פתח את "דברי ימי עם עולם" שלו בהערכה
זהירה שהעברים הקדמונים הופיעו על בימת ההיסטוריה אי-שם בין המאה ה-20 למאה
ה-13 לפני הספירה. הם מוזכרים בהתכתבויות בין מלך מצרים לווסאלים שלו בכנען.
הארכיאולוגיה לא יכלה להשיב על השאלה, וספק אם תוכל, אבל היא הצליחה לעורר
כל מיני שאלות אחרות. למשל, היא מצאה שלאלוהי ישראל (זה שאת שמו המפורש היה
הוגה רק הכוהן הגדול בקודש-הקודשים) היתה בעצם בת-זוג, ושמה "אשרה". הארכיאולוג
זאב משל הוא שגילה אותה, בצפון סיני, בסוף שנות ה-70. זו היתה תגלית לא כל-כך
נעימה, מפני שהיא מעמידה בספק את החד-אליות (מונותאיזם) של אבות-אבותינו. אבל
הדעת נותנת, שהם הושפעו על-ידי סביבתם, והשפיעו עליה, הרבה יותר ממה שלימדו
אותנו בבית-הספר. "עם לבדד ישכון" הוא תיאור פואטי נאה, אבל הוא מתאים למאה
ה-12 אחרי הספירה, לא למאה ה-12 לפני הספירה. העברים לא שכנו בדד, הם היו חלק
בלתי נפרד של סביבתם.
עד שנות ה-50, הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל היתה תנ"כית נלהבת. היא עמדה בצלו
של המלומד האמריקני ויליאם פוקסוול אולברייט, שהתחיל לחפור בארץ בשנות ה-20,
והיה משוכנע שתגליותיו מאשרות את אמתיותו ההיסטורית של ספר יהושע. משנות ה-50
ואילך התחילה הגישה להשתנות, אחרי שחפירות אחרות הפריכו את סיפור יריחו (היא
לא היתה "סוגרת ומסוגרת" כאשר יהושע קרב אליה, אלא שוממת וריקה). דווקא מלחמת
ששת הימים, ופתיחת כל הארץ לפני ארכיאולוגים ישראליים, החישה את התמוטטות ה"מקסימליזם"
המקראי של אולברייט.
אולברייט, שהיה נוצרי מאמין, חשב שאם ספר יהושע הוא אמת היסטורית, ממילא התנ"ך
מדייק גם בדברים אחרים. באופן בלתי נמנע, כאשר יהושע הופרך, הופיעה אסכולה
אשר התחילה לכפור, או לפחות לפקפק, במידת ההיסטוריות של חלקים אחרים בתנ"ך
- למשל, ממלכת דוד ושלמה. אילו התקיימה ממלכה אדירה, מנהר הפרת עד נחל מצרים,
איך ייתכן שבכל תחום שלטונה לא נמצאה אף תעודה אחת הנושאת את שמה, או את שם
מלכיה? איך לא נמצאו חרסים מזמנה? המהנדסים של המלך חזקיהו השאירו עקבות. המלך
המבוטל הושע בן אלה השאיר עקבות. מדוע דוד ושלמה לא השאירו?
ילדים קטנים, אפילו לא בני 3,000 יש חוקרים הכופרים בערכו ההיסטורי של רוב
התנ"ך, אם גם לא בערכו הדתי והרוחני. בעיני אלה המכונים "מינימליסטים תנ"כיים",
המקרא אינו מתחיל לשקף עובדות היסטוריות אלא מן המחצית השנייה של ספר מלכים
א', זאת-אומרת הופעת ממלכות יהודה וישראל. בעיניהם, "ממלכת ישראל המאוחדת"
לא היתה אלא מיתוס.
שניים מנציגיה הבולטים ביותר של האסכולה הזו, הפרופסורים תומס תומפסון ונילס
פטר למקה מקופנהאגן, אומרים כי התנ"ך כולו לא התחיל להיכתב אלא במאה החמישית
לפני הספירה, מאות שנים אחרי "תקופת דוד ושלמה". בהיעדר ממצאים ארכיאולוגיים,
מנין לנו אפוא שדוד ושלמה עצמם התקיימו?
הפרופסורים מדנמרק היו חלוצי המינימליזם, אבל בשנים האחרונות הדגל והסמכות
עברו לידי ישראלים כמו פרופ' ישראל פינקלשטיין, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת
תל-אביב, ועמיתו, פרופ' זאב הרצוג. הישראלים - אומר פרופ' פינקלשטיין - לא
הופיעו על בימת ההיסטוריה אלא במאה השמינית לפני הספירה, מה שהופך אותנו לילדים
קטנים, אפילו לא בני 3,000.
על-פי המינימליסטים, יהודה היתה בעיקרה שוממה עד סביבות 850; וירושלים, אם
היתה קיימת, לא היתה אלא עיירה קטנה, או מצודה הררית. "ממלכת יהודה" באה אל
העולם רק בסביבות 800; ירושלים הפכה לעיר בירה רק בסביבות 700. ממילא, אם היו
דוד ושלמה, הם היו נסיכים שבטיים זעירים, לא שליטים אימפריאליים. "אין לנו
כלל ירושלים במאה העשירית", אומר פרופ' תומפסון.
גם מתנגדי המינימליסטים אינם מציעים לקרוא את התנ"ך כפשוטו. אחד הבולטים שבהם,
ויליאם דוור מאוניברסיטת אריזונה, אמר לפני כמה שנים: "אם אתם חושבים שאני,
או הארכיאולוגים הישראלים, מחפשים ראיות ארכיאולוגיות לכיבוש כנען בידי בני-ישראל,
אינכם אלא טועים. אנחנו ויתרנו על זה. אנחנו ויתרנו על תקופת האבות. זה נושא
מת".
אבל דוור ואחרים מוסיפים להאמין כי מלכות דוד ושלמה היתה יותר ממטאפורה ספרותית
של מחברי התנ"ך. ב-1993 באה לעזרתם תגלית מרעישה בתל דן: כתובת ארמית, כנראה
מן המאה התשיעית לפני הספירה, שבה הופיעו המלים "בית דוד" - עדות לא-תנ"כית
ראשונה מסוגה. אבל האם "בית דוד" מוכיח שהיה דוד? ואם היה דוד, האומנם היה
זה דוד של המקרא?
והאם כל זה מעלה או מוריד?
הזכות האלוהית לשלול את זכויות שכניך זה מעלה ומוריד בעיני אנשי מדע, ובדין.
עניין בעבר, וניסיון לגלות את צפונותיו, הם מסימני-ההיכר של כל ציוויליזציה.
מאחר שקנאת סופרים תרבה חוכמה, אפשר אפילו להתרגל לטונים האישיים הצורמים של
כמה מן הוויכוחים בין חוקרים. מתי כל זה מתחיל להיות מסוכן? כאשר הארכיאולוגיה
וההיסטוריה נבלעות בכרסה של הפוליטיקה; או כאשר הארכיאולוגים וההיסטוריונים
מתחילים להאמין שיש להם משימה, ושהם מנהלים מלחמת קודש לטובת האמת.
תנועות לאומיות ב-200 השנה האחרונות חזרו וחיפשו שורשים עתיקים. לפעמים, אפילו
עתיקות יחסית לא הספיקה להם, והם התחילו לזייף מסמכים כדי להוכיח עתיקות גדולה
ממנה. ההיסטוריון הגדול של הלאומיות האירופית, לואיס נמייר, יהודי ליטאי שהיה
מן המאורות הגדולים של אוניברסיטת אוקספורד, אמר פעם: "הייתם מצפים שאנשים
יזכרו את העבר, וידמיינו את העתיד - אבל, למעשה, הם מדמיינים את העבר וזוכרים
את העתיד".
המצאה סיטונית של העבר מופיעה בשורה ארוכה של עמים, בייחוד באירופה. שידוך
מצער של פוליטיקה ושל מדע הנחיל לנו במרוצת השנים דוגמאות מזעזעות של שרלטנות,
בייחוד אצל אומות קטנות. הן התחרו ביניהן בשאלה מי עלתה ראשונה על בימת ההיסטוריה,
או לשונה של מי עתיקה יותר. והן עשו כן לא רק לתועלת הספורט התחרותי, אלא מפני
שהן האמינו כי גיל מופלג ומצח חרוש קמטים מעניקים להן זכות אלוהית. ואין כידוע
זכות אלוהית גדולה מן הזכות לשלול את זכויותיהם של שכניך.
בארץ נשמעות לא מעט תלונות כלפי כל מיני סוגים של רוויזיוניזם היסטורי, בין
אם זה הרוויזיוניזם העוסק בהיסטוריה קרובה (מלחמת העצמאות, הפליטים הפלסטינים),
ובין אם זה הרוויזיוניזם העתיק של הפרופסורים מאוניברסיטת תל-אביב, פינקלשטיין
והרצוג. יש ישראלים הסבורים שכפירה מן הסוג הזה מזיקה למורל הלאומי, ומועילה
לאויבי ישראל.
אבל אפשר גם לטעון (ואני אומנם טוען), שעלייתה של האסכולה המינימליסטית בישראל
היא ביטוי של כבוד לתרבותה ולחברתה. ארצות המחרימות כופרים, או אפילו דנות
אותם למוות, אינן מפגינות עוצמה. ישראל הסובלנית, הפלורליסטית, הסקרנית, בעלת
ההעזה האינטלקטואלית היא ישראל חזקה ובעלת ביטחון עצמי.
לאמתו של דבר, שאלת ההיסטוריות של דוד ושל ממלכתו אינה כל-כך חשובה. גם אם
דוד של המאה העשירית לפני הספירה לא היה ולא נברא, הנה שום ארכיאולוג לא יוכל
לעקור אותו מזיכרונם של היהודים ב-2,500 השנה האחרונות. "דוד מלך ישראל" בשביל
העם היהודי מעולם לא היה ציון ארכיאולוגי, אלא הכרזה של תקווה, של התרסה ושל
נחישות.
אחד-העם עשה לפני 96 שנה אבחנה גאונית בין שתי אמתות. הוא כתב במסתו "משה",
כי המלומדים הכופרים בקיומו של משה "אינם רוצים לראות דבר פשוט זה, שלא כל
אמת ארכיאולוגית היא גם אמת היסטורית... כשמראים הם באותות ומופתים, שפלוני
הגיבור הלאומי, החי בלב העם ומשפיע על הלוך-רוחו, לא היה ולא נברא, או שהווייתו
המוחשית לא היתה דומה כלל לתמונתו שנחקקה בדמיון העם... כל זה טוב ויפה, ובוודאי
עתידה 'אמת' זו למחוק או לשנות סעיף אחד או פרק אחד בספרי הארכיאולוגיה, אבל
ההיסטוריה לא תמחק את גיבורה".
לשון אחר: משה, גם אם היה כזב ארכיאולוגי, הוא ממשות היסטורית, מפני שהוא השפיע
במישרים, ובמידה שאין לה בכלל שיעור, על מחשבותיהם של יהודים ועל מעשיהם במשך
יותר מ-2,000 שנה. כיוצא בזה דוד ושלמה. ואגב, השלושה הנ"ל השפיעו לא רק על
יהודים, אלא גם על נוצרים ועל מוסלמים.
"מהלומה ליסודות"? לאו דווקא שאלת המאה העשירית היא באמת רק עניין לארכיאולוגים.
אין בה שום קריאת תיגר על האמונה היהודית, או על ההיסטוריה היהודית של 2,500
השנה האחרונות, או על הציונות, או על זכות הקיום של מדינת ישראל. פרופ' הרצוג
הגזים מאוד כאשר כתב ב"הארץ" בשנה שעברה, שהעובדות הארכיאולוגיות הן "מהלומה
ליסודות המיתיים של הזהות הישראלית", או כאשר התלונן ש"העובדות המהפכניות האלה
אינן חודרות לתודעה הציבורית". מוטב שיידע כי עובדות ארכיאולוגיות אינן מכות
מיתוסים - הן אינן אפילו בנות-תחרות למיתוסים - וחדשות מרעישות שעתה זה הגיעו
מן המאה העשירית לפני הספירה אינן "עובדות מהפכניות". הן לכל היותר אנקדוטות
מעניינות ומרגשות, אבל אין להן כל יכולת לשנות את חייהם של בני-אדם במאה ה-21,
וטוב הדבר.
אין זו אשמתו של פרופ' הרצוג, שמאמרו הנ"ל במוסף "הארץ" תורגם לאנגלית ונחת
בשורה של אתרי-רשת אנטי-ישראליים ואולי גם אנטישמיים. הוא מילא את חובתו המדעית,
התרבותית והאזרחית, ואין הוא צריך להצטדק לפני איש רק מפני שסלפנים זדוניים
החליטו להשתמש במחשבותיו כדי להבאיש את ריחה של מדינת ישראל, או לגרוע מן הלגיטימיות
שלה. מצער מאוד שאחד האתרים האלה הוא זה של הרשות הפלסטינית. מדוע הרשות צריכה
להתעניין בפולמוס אקדמי ישראלי על דוד המלך?
התשובה קשורה למה שכתבתי למעלה, על מחלת-הילדות הנפוצה של תנועות לאומיות ב-200
השנה האחרונות: הצורך להמציא את העבר, או להחריב את עברה של הקונקורנציה. בעולם
הערבי רווחת הדעה שישראל נחלשת והולכת בגלל התכתשויות פנימיות. עיתונים ערביים
ציטטו באחרונה בעונג את הכרזת אריה דרעי, שישראל מתקרבת אל מלחמת אזרחים. פלסטינים
בפרט וערבים בכלל תופסים כחלק מן החולשה את ההשתוקקות האמיצה של אינטלקטואלים
ישראלים לרדת אל חקר העבר, גם אם עליהם לשחוט לשם כך עדרים שלמים של פרות קדושות.
הפלסטינים מצטטים כל קול של תהייה ושל כפירה בישראל, מפני שהם מאמינים כי הקולות
האלה חותרים תחת אושיות המדינה. אפשר לסלוח להם את אי-ההבנה הזו: הם עצמם תוצרים
של חברות לא דמוקרטיות, לא ליברליות ולא סובלניות. הם אינם מבינים עד כמה הביקורת
העצמית והחתירה אל אובייקטיביות מדעית מחזקים בסופו של דבר כל חברה. הן חיזקו
את ישראל בדור האחרון במידה ששום כלי-נשק ושום אשראי בנקאי לא היו יכולים לחזק.
אויבה הגדול ביותר של ישראל אינו הספק העצמי, אלא הסכנה שיום אחד הספק הזה
ייעלם, או יוחנק.
מלבד זה, כל מיני דוברים פלסטינים נהגו לטעון במשך שנים, שהם, הפלסטינים, הנם
צאצאי הכנענים, אשר ישבו בארץ לפני פלישת בני-ישראל, ולפיכך זכותם לחיות בארץ
גדולה מזכות היהודים. מה אפשר להגיד למשמע הכסילות הזו, חוץ מזה שהיא תוצאה
מצערת של הדחף הבלתי ניתן לריסון להרחיק את שורשי העבר כמה שיותר בחיפוש אחר
הווה משופר. האמת היא שזכותם של הפלסטינים לחיות בארץ אינה קטנה מזכותם של
היהודים, גם אם יוכח שחלק ניכר מן הפלסטינים האלה הגיעו לארץ פחות או יותר
בזמן שהגיעו אליה חלוצי העלייה השנייה והשלישית (כפי שמעידים שמות משפחה שכיחים,
כמו "מצראווה" ו"אל מאצרי").
האם אמרת "7,000"?
למרבה הבעתה, תיבות הפנדורה הארכיאולוגיות נפתחות עכשיו מעשה שגרה כמעט מדי
יום. היה אפשר לקוות שהשלבים הסופיים של תהליך השלום יפחיתו את כמויות האי-רציונליות,
אבל ההיפך מזה קורה. הנטייה "לדמיין את העבר", כדברי נמייר, גוברת לממדים של
פסיכוזה. ירושלים, כרגיל, היא הציר שסביבו מתנהלים ריקודי המלחמה על פירוש
העבר.
לפני שבועיים היה בטלוויזיה הציבורית בארצות-הברית עימות מרתק בין שרי החוץ
של ישראל ושל מצרים. לא צפיתי בו במלואו. נקלעתי אליו לגמרי במקרה, אבל ידעתי
שאם שלמה בן-עמי נמצא שם, חזקה על העימות הזה ששום צופה ישראלי לא יצטרך להתבייש
בו. אני מודה בצער שטעיתי. שר החוץ בפועל - אינטלקטואל מצוין, בן-בית בטרקליני
המזרח והמערב, אירופי וים-תיכוני ומזרח-תיכוני - נשמע כמעט כמו קודמו, מחוץ
לאנגלית כמובן.
אלוהים נתן לנו את ירושלים, אמר בן-עמי (אני מסתמך על זיכרוני, מאחר שאין לפניי
הנוסח המדויק), ופניו כמעט האדימו. במקום אחר הוא נזף בעמרו מוסא על ארשת הפקפוק
שלו, "ארצות-הברית היא ארץ תנ"כית, איך אתה מדבר ככה!" (הוא התכוון להגיד,
שבאמריקה יש אנשים עם עניין עמוק בתנ"ך. אבל הוא טועה לחלוטין אם הוא מניח
שהם רוב האוכלוסייה. זו היתה אמירה מיותרת ומביכה, שאינה יאה לשום שר חוץ ישראלי,
בוודאי לא לשר חוץ ישראלי ליברלי). במקום שלישי החליט פתאום בן-עמי לנהל תחרות
במי-עתיק-יותר. "אתם טוענים שאתם יורשיה של ציוויליזציה בת 7,000 שנה - מדוע
אינכם מקבלים את טענתנו, שאנחנו יורשי ציוויליזציה עתיקה?"
כל השומע נכלם ונאנח. לשם מה היו נחוצות 7,000 השנה? לשם מה היתה נחוצה ההתגרות
הלא-מועילה הזו? מדוע שר החוץ, המהורהר והקשוב ביותר שהיה למדינת ישראל, אינו
מוכן להסתפק בהרהורים של עומק ושל כבוד הדדי? האם הדחף ההרסני לחפש את העתיד
בנבכים המעורפלים ביותר של העבר לא פסח אפילו על האיש החכם הזה? האם באמת הווירוס,
המערבב ארכיאולוגיה בהיסטוריה ובפוליטיקה, מוכרח להכות בכל מי שיד ורגל לו
בענייני המזרח התיכון?
אשר לעמרו מוסא, הוא היה מלא התנשאות. "הפירמידות הן ההוכחות שלנו", הוא הזכיר.
הוא לא היה צריך להשלים, כי היה ברור שהוא מתכוון להזכיר לידידו הטוב שלמה,
שליהודים אין שום ראיות פירמידליות של עתיקותם. הראיה היחידה, אם בכלל, מתחבאת
מתחת לכיפת הסלע. שם, אולי, נמצאים שרידיו של מקדש שלמה (אם היה קיים מלכתחילה);
שם נמצאים אל-נכון חורבותיו של מקדש הורדוס, משכיות-החמדה הארכיטקטוניות של
המזרח הקדום. אבל את הראיות האלה לעתיקותנו לא נראה לעולם (כך לפחות צריך לקוות).
ארכיאולוגים של ארץ-ישראל, לבם אל-נכון נשבר. כל-כך הרבה ספקות היו יכולים
להתיישב אילו הורשו לחפור בהר-הבית. תחת זאת, הם חורקים שיניים כאשר ממשלות
ישראל, לאורך שנים, מתעלמות מן הוונדאליזם הגלוי של הוואקף, ההורס בשיטתיות
את השרידים, ומשליך אותם למזבלה הסמוכה. ועד ההקדשים המוסלמיים עושה כמיטב
יכולתו להמציא את העבר. זה עבר שבו אין לאיש זולת המוסלמים חלק ונחלה.
על רמלה כבר שמעתם?
זו טרגדיה, זה אי-צדק. ירושלים בעצם לא היתה כל-כך חשובה למוסלמים, עד שבאו
לא-מוסלמים, ותבעו אותה. זה קרה רק בסוף המאה ה-11, במסע הצלב הראשון. המקורות
מראים כי כאשר נפלה ירושלים בידי הצלבנים, התגובה הראשונה בין מוסלמים היתה
כמעט של שוויון-נפש. במאה התשיעית התחילו להופיע במרכזים המוסלמיים של המזרח
התיכון ספרי שבחים לכל מיני ערים: מכה, מדינה, בגדאד ועוד. ירושלים לא היתה
ביניהן. יתר על כן, בקוראן שמה של ירושלים כלל אינו מופיע. לימים טענו פרשני
הקוראן שהיא מופיעה בשמות אחרים, כמו "המעון הנאמן", או "הגבעה העומדת לעד",
או "המסגד הקיצון" ("אל אקצא"). הקישור בין ירושלים למסע הלילה של הנביא מוחמד
השמימה לא התחיל להופיע בכתובים אלא 150 שנה אחרי מוחמד. בספרות השיעית היו
ביטויים של זלזול בירושלים. על-פיה, מסגד אל-אקצא נמצא בעצם בשמים, ו"מסגד
כופה (עיר קדושה לשיעים בעיראק) טוב יותר מזה שבירושלים".
במאה השנייה של האיסלאם, הלוא היא המאה השמינית לספירה הכללית, חכמי דת מוסלמים
אסרו במפורש על עלייה לרגל לירושלים. "לו הצטמצם המרחק ביני ובין ירושלים לפרסה
אחת, או לשתי פרסאות, לא הייתי ניגש לשם, ולא הייתי רוצה לגשת", אמר אחד; "עדיף
בעיניי להתפלל על חולות אדומים מאשר להתפלל בירושלים", אמר שני (הציטוטים מובאים
ממאמרו של יצחק חסון, "ירושלים בראייה המוסלמית: הקוראן וספרות המסורת", שהופיע
בספר ירושלים, 1986). כאשר המוסלמים כוננו את שלטונם בארץ-ישראל, במאה השביעית,
הם בנו עיר בירה חדשה, רמלה. למען האמת, שמה של הארץ היה מזוהה עם רמלה, והיא
נקראה "רמלת פילסטין".
ירושלים רכשה מרכזיות פתאומית בספרות המוסלמית - כותב פרופ' עמנואל סיוון במאמר
אחר ב"ספר ירושלים" - לרגל הצורך בבסיס אידיאולוגי למלחמה נגד הצלבנים. סלאח
א-דין, המשחרר המהולל של ירושלים, היה עסוק במשך שנים במלחמות נגד יריבים מוסלמים
בסוריה ובעיראק. ההבטחה לשחרר את ירושלים למען האיסלאם שימשה אותו בראש ובראשונה
כדי להבאיש את ריחם של יריביו לשלטון, נסיכי הערים חלב ומוסול.
אבל "האמת הארכיאולוגית" על מקומה של ירושלים בעיני המוסלמים אינה משנה יותר
מן "האמת הארכיאולוגית" על ירושלים של דוד המלך. אומנם ייתכן שרק מניפולציות
פוליטיות העניקו לירושלים מקום מרכזי בתודעה המוסלמית, ושזה קרה יחסית מאוחר,
והתהליך הזה היה כרוך ב"המצאת העבר", אבל אי-אפשר לשנות אותו יותר ממה שאפשר
לבטל את הערגה היהודית לדוד המלך, או לעיר דוד. ירושלים נידונה להיות מקום
המפרנס ערגות ומעורר התרגשות.
אין צורך להילחם במיתוסים. הדרך היחידה להביס את השפעתם הרעה של מיתוסים, היא
להיכנע להם, לקבל אותם, לאמץ אותם - ולנטרל אותם.
שלום גם עם ה"נקשבאנדיה"
איזו טעות טעה שר החוץ כאשר אמר שאין הבדל בין ריבונות פלסטינית בהר-הבית ובין
ריבונות מוסלמית. הנה ההבדל: ריבונות פלסטינית תעניק שלום ופיוס, אולי, עם
חלק מן הפלסטינים; ריבונות מוסלמית תעניק שלום ופיוס, אולי, עם מיליארד מוסלמים.
ועדה פאן-איסלאמית לניהול הר-הבית תצטרך תחילה להכיר בקיומה של מדינת ישראל
ובלגיטימיות שלה. זה צריך להיות התנאי.
האיבה כלפי ישראל בקרב מוסלמים בכל רחבי העולם היא בלתי רגילה: בהיקפה, בעוצמתה,
במרירותה. פשוט קשה להבין מדוע זה מוסלמי במלזיה, ומוסלמי בדרום-אפריקה, ומוסלמי
בהרי הקווקאז, ומוסלמי בשיקגו, ישנאו אותנו כפי ששונאים אותנו מוסלמים בעזה
ובבעלבק ובטהראן. אבל הם שונאים. הסכסוך הישראליערבי מתקרב להיות סכסוך קוסמי,
יהודי-מוסלמי. זה לא עניין של מה בכך. לישראל יש צורך קיומי דחוף להקטין את
רזרבואר השנאה, שעליו יוכלו להסתמך וממנו יוכלו לשאוב קנאי "חמאס", או התנועה
האיסלאמית בגליל.
לישראל יש הזדמנות בלתי חוזרת להפוך את הפיוס עם הפלסטינים לפיוס עם האיסלאם.
היא צריכה להשיב על הצעת ערפאת לריבונות מוסלמית בהצעה נגדית משלימה: כדי שהעולם
המוסלמי יקבל ריבונות על הר-הבית, מנהיגי העולם הזה יצטרכו לפתוח במשא-ומתן
ישיר עם ישראל. איזה כוח יוכל להיות להסכם שלום עם הפלסטינים, אם שושביניו
וחותמיו יהיו לא רק ערפאת ומובארק ועבדאללה, אלא גם נשיא אינדונזיה, ושליט
פקיסטן, וראש ממשלת בנגלאדש, ומלך ערב-הסעודית, והמופתי של אל-אזהאר, והשייח'ים
של ה"נקשבאנדיה" וה"קאדיריה" (המסדרים הגדולים ביותר של הסופים, הלוא הם המיסטיקנים
המוסלמים), וחכמי דת ומנהיגים קהילתיים של מוסלמים, מקייפטאון בדרום ועד בוכארה
בצפון, מקאנו וקאדונה (ניגריה) ועד ברונאיי (סולטנות הנפט שליד אינדונזיה).
מי שנכספים אל הסכם שלום כולל ומקיף לא יוכלו למצוא כולל ומקיף ממנו. לא יהיה
אקט יותר מובהק של לגיטימציה ושל קבלה מאשר חיבוק פומבי כזה.
שלמה בן-עמי נשא נאום חכם מאוד ועצוב מאוד בעצרת הכללית של האו"ם. הוא אמר:
"אני יודע שאינני נשמע אובייקטיבי במיוחד כאשר אני מדבר בשבחו של ראש הממשלה
ברק. אבל אני משוכנע בכל לבי כי שום ראש ממשלה - לפניו, והבה לא נטפח אשליות,
שום ראש ממשלה אחריו - לא היה מרחיק לכת במידה כזאת, עד הקצוות המרוחקים של
האופציות הפתוחות לפניו כישראלי וכיהודי. אינני ממעיט מגודל הדילמה של היושב-ראש
ערפאת, המנהיג הגדול של העם הפלסטיני, ואני יודע שגם בשבילו ההחלטה אינה קלה.
אבל גורלם של מנהיגים הוא להיות נביאים ללא כבוד. אין הם צריכים לצפות לתשואות-החן
של בוחריהם. מה שמשנה הוא פסק-הדין של הדורות הבאים".
האם הדורות הבאים ימרטו את שערותיהם לנוכח קואליציה מוסלמית אדירה נגד ישראל,
וישאלו איך שמטו מנהיגי הדור הזה הזדמנות בלתי חוזרת להתפייס עם האיסלאם?
כתבות
ני"ע
