פחות זה תמיד יותר

מחזהו של אוסבורן האמריקני מבוסס על אגדה עתיקה: אדם מנסה ללכוד את המוות, אבל מגלה שבלעדיו אין חיים. הפעם, הסבא ג'וליאן החביב מנסה להימלט מהמוות, כדי להציל את נכדו היתום והאהוב מחיי אומללות אצל דודתו הנוקשה והכפייתית.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור, שתיאטרון גשר חוזר הפעם "למיטבו. כאילו גילה הבמאי יבגני אריה שפחות זה יותר". ליסיאנסקי יצר במה מלאה המצאות ויופי, וההצגה גם מסוגננת וסוחפת, גם מלאה רגעי יופי, גם לוקחת לעצמה את הזמן, מרשה לעצמה תמימות, וגם רעשנית פחות (בחלק השני שוב קצת יותר)".

"השחקנים, כרגיל אצל גשר, עסיסיים ומסוגננים ומלאי חיים", בעיקר חלמסקי בתפקיד הפסיכיאטר המשוגע ואחנוב בתפקיד הראשי של הסב שלוכד את המוות על עץ תפוחים, "נאבק עם כל העיירה, ורק כשהמוות מצליח לקחת את הילד כבן ערובה, משתכנע לשחרר את המוות ולמות בעצמו", הפעם הוא ב"אחד הטובים בתפקידיו עד כה. וישראל דמידוב בתפקיד מר ברינק כובש כהרגלו".

הילד אלכס לין, כדרכם של ילדים רבים "גונב את ההצגה שלא קל לגנוב, אפילו ממר המוות בעצמו. והמוות לרגעים יפה כאן להפליא".

אליקים ירון ("מעריב") בדעה שהמחזה של אוסבורן "רדוד למדי" ו"משקלו האינטלקטואלי הוא משקל נוצה". בתיאטרון כגשר, שתפוקת הצגותיו קטנה, "כאשר סוף סוף עולה מחזה חדש והוא רדוד כל-כך - הדבר מותיר טעם תפל של החמצה"

ובכל זאת, יש לירון גם כמה דברים טובים לומר. "הבימוי של יבגני אריה הפעם רגוע יותר, ומאופק יחסית. אין בו הרבה רעש וצילצולים, לא פירוטכניקה ולא במות מסתובבות. המחזה בהחלט מקבל את הבכורה", גם אם אין בו "הרבה תוכן של ממש". ו"יש שחקנים מצוינים", ואלה שמגלמים את הסבא והנכד "נפלאים" - אחנוב "הוא סבא נעים-הליכות, שמשחקו חם ועסיסי" ולין "הוא ילד מקסים וחינני כל-כך, עד שהוא באמת גונב את ההצגה".

שאר השחקנים - חלמסקי שמתגלה בתפקיד הפסיכיאטר "כשחקן קומי בחסד עליון", גושבה, ודודינה - "מצויינים" אף הם.

בקיצור: על המחזה הדעות חלוקות. על ההצגה יש תמימות דעים. הבימוי רגוע ומאופק, הבמה מלאה המצאות, המשחק מצוין וההצגה מסוגננת, סוחפת ומלאה רגעי יופי.