בפסק דין שניתן באחרונה בבימ"ש השלום בת"א נקבע, כי הקמת בריכת שחייה מתקפלת
בחצר פרטית מהווה עבודה הטעונה היתר על פי חוק התכנון והבנייה.
יהושע וחדווה און (להלן:"הנאשמים") מתגוררים בקומת קרקע בבית משותף של שלוש
קומות באזור. חצר הצמודה לדירתם היא בבעלותם הפרטית, ובה הוצבה בריכה עשויה
ממוטות ברזל ויריעות פלסטיק, שעומקה כ-1.10 מ' ושטחה כ-14 מ"ר. היא פריקה וניתנת
לקיפול ולאחסון, והיא בשימוש בחודשי הקיץ בלבד (להלן:"הבריכה").
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום לבימ"ש השלום בת"א, ובו הואשמו בהקמת הבריכה ללא
ההיתר הנדרש בחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1968 (להלן:"החוק").
לטענת התובע, הבריכה נכנסת להגדרת "בניין" כאמור בסעיף 1 לחוק. הוא צירף מספר
אסמכתאות, שמהן עולה ההלכה, שבתי המשפט נותנים פירוש רחב למושג בניין - שנכללו
בו גם מחסום חשמלי, סוכך, יציע ואפילו דלת. לטענת התובע, הצבת הבריכה היא בגדר
"הקמה", כאמור בסעיף 145 (א)(2) לחוק. ומשכך, הבריכה חייבת בהיתר. התובע הוסיף,
שכל קביעה אחרת תביא לעקיפת הוראות חוק התכנון ותחייב מתן אישור להצבת מבנים
ניידים והזזתם מעת לעת.
בפתח טיעוניו ביקש הסניגור, שבית המשפט יבחן את הבריכה "נטו", במנותק מהעזרים
הנלווים לה.
הסניגור הסכים, שמילולית נכללת הבריכה בהגדרה הכוללת והגורפת, שמגדיר החוק
את המושג "בניין". עם זאת, עתר לבית המשפט שלא יזדקק להגדרה מילולית, אלא יעדיף
פירוש המתיישב עם ההיגיון ועם השכל הישר, בהתחשב בחיי המציאות.
לדעתו, בבוא בית המשפט לפרש את המונח "בניין", עליו להביא במכלול שיקוליו גם
את זכותם החוקתית של הנאשמים לעשות בקניינם כרצונם, ולא לפגוע בזכויות הקניין
מעבר להגבלות שמציבה פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
לדעת הסניגור השימוש שעושים הנאשמים בבריכה איננו פוגע באינטרס הציבורי, מאחר
שהיא בשטח פרטי ובשימוש פרטי ואיננה מסכנת את חיי הציבור ובריאותו. לכן, אין
מקום להתערבות הרשויות במקרה זה, כשם שאין להתערב במקרה של גיגית לילדים. וגם
אם למי מהשכנים עניין למנוע את קיום הבריכה במקום, יש להיזהר בשימוש בדין פלילי.
על אחת כמה וכמה כאשר ההוראות בחוק אינן חד משמעיות, ופתוחה הדרך לפנות לבית
המשפט בהליכים אזרחיים.
לדעת הסניגור "ה"הקמה", שהיא יסוד מיסודות העבירה, אינה קיימת במקרה זה, באשר
הבריכה איננה מוצבת במקומה דרך קבע, ובחודשי החורף היא מפורקת ומאוחסנת.
השופטת רייך-שפירא קובעת, כי הסוגיות הטענות הכרעה הן:
האם הבריכה נכנסת בגדר "בניין", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, והאם הצבתה היא בגדר
"הקמה" שדורשת היתר, כאמור בסעיף 145 לחוק.
ביהמ"ש קובע, כי על פי ההלכה הנוהגת, עליו להכריע בסוגיה תוך שימוש בשכל הישר
ובהיגיון הפשוט של חיי היומיום, ובמבחני עזר אחרים כגון: מטרת המבנה, מידותיו
ודרך השימוש בו.
השופטת רייך-שפירא מסכימה עם עמדת הסניגור, כי על פי הוראות סעיף 34 כ"א לחוק
העונשין, כמו על פי רוח חוקי היסוד, מקום שבו נדרש בית המשפט לפרשנות דין,
שניתן ליתן לו מספר פירושים, שכל אחד מהם משיג את תכלית החוק באופן סביר, יועדף
הפירוש המקל על הנאשם.
השופטת רייך-שפירא קובעת, כי על פי מבחן ההיגיון והשכל הישר, ומשהכירה הפסיקה
שמבנה הוא כל אחד מהרשימה הזאת: קיוסק על אופן; מחסום אלקטרוני; דלת חדשה שהחליפה
קודמת שנהרסה; יציע מעץ; קרון רכבת; מבנה טרומי, כי אז קל וחומר, יש לראות
בבריכה ששטחה 40 מ"ר ועומקה 1.10 מ' "מבנה". בייחוד שנבנתה לה תשתית קבועה,
המשמשת כמקום קיבול לאותה בריכה, שהתשתית והבריכה הם בגדר חלקים משלימים ומשתלבים
זה בזה, כך שמעצם טבעם אי אפשר להפריד בין הבריכה ל"עזרים הנלווים", כבקשת
הסניגור.
השופטת רייך-שפירא מקבלת את עמדת התביעה, שאף כי ניתן לפרק את הבריכה, הצבתה
בחצר הנאשמים בתוך התשתית שנבנתה עבורה, למשך מספר חודשים בשנה, היא "הקמה"
לפי סעיף 145 לחוק. יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון ברע"פ 5086/97
בן-חור נ' עיריית תל אביב פד"י נ"א(4) בעמ' 633, לפיהם:
"ממד הקביעות מתבטא, לדבריו של השופט מלץ, בשני מבחנים: סובייקטיבי ואובייקטיבי.
המבחן הסובייקטיבי נעוץ בכוונה להקים את המבנה באופן זמני בלבד. הכוונה היא
אינדיקציה בשאלת הקביעות. אין זו אינדיקציה יחידה. יש חשיבות גם למבחן האובייקטיבי.
מבחן זה משקף את משך הזמן שבו קיים המבנה בפועל. בלשונו של השופט מלץ, 'בשלב
מסוים הופכת 'הכמות' של משך הזמן ל'איכות' של קביעות...'"
בפסק דין בן-חור נקבע, שבהצבת המאהל במשך כחודשיים, באין כוונה למשפחות המתגוררות
בו לפנותו בקרוב, ואף אין מועד רחוק לפינויו, מתקיים במאהל יסוד הקביעות.
בית המשפט המחוזי בע"פ (באר שבע) 7174/98 הוועדה המקומית נ' הרפסודיה הלבנה,
תקדים מחוזי, כרך 99(3), תשנ"ט/תש"ס 1999, נקבע לגבי רפסודה, שהוצבה על גבי
רגליים הידראוליות בחוף אילת, שהיא "מבנה". למרות שביהמ"ש היה מוכן להניח קיומה
של כוונה להעברתה ממקום למקום, נקבע שלפי המבחן האובייקטיבי והסובייקטיבי מתקיים
יסוד הקביעות, בייחוד בהתחשב בכך שהרפסודה יוצבה לקרקעית הים בעזרת רגליים
הידראוליות, שלא נכלל בהם אלמנט הניידות.
במקרה שלפנינו, כוונת הנאשמים נלמדת מרצונם התחילי לבנות בריכה קבועה. הבנייה
הופסקה משכשלו מאמצי הנאשמים לקבל היתר. הצבת הבריכה בתוך מבנה קבוע מבטון
ומגרנוליט ובניית מדרגות בהשקעה ממונית ניכרת, נעשתה כתחליף שמטרתו להגשים
את המטרה הראשונית, ומוכיחה שאין כוונתם להצבה חד פעמית קצרה. מבחן האובייקטיביות
בא לידי ביטוי בהצבת הבריכה למשך חודשים, פרק זמן ממושך, ולא קצר וארעי, שהוא
בגדר "קביעות" על פי ההלכה הנוהגת.
ביהמ"ש דוחה את הטענה, שהשימוש העונתי שעושים הנאשמים בבריכה הופך את הצבתה
לזמנית. הצבת הבריכה נבחנת כשלעצמה, בכל תקופת קיץ מחדש. עצם ההצבה למספר חודשים
ברצף, ובנסיבות שתוארו, הופך את ההצבה להצבת קבע, להבדיל מקיוסק על אופן המגיע
מדי בוקר לאותו מקום ומתפנה מדי ערב, באופן שההצבה נקטעת ואיננה רצופה, אף
שגם אז ייתכן שה"כמות" תיהפך ל"איכות" ושמשך תקופת ההצבה ייחשב כממלא את יסוד
הקביעות.
טענת הסניגור באשר לזכותם החוקתית של הנאשמים להשתמש ברכושם היא נכונה כשלעצמה,
אולם אינה מתקבלת במקרה זה. לא מקובלת הטענה, שעצם העובדה שהבריכה ממוקמת בשטח
פרטי ומיועדת לשימוש פרטי מבססת את המסקנה שלא נפגע אינטרס של אחרים ושיש מקום
להעדיף את האינטרס האישי.
ראשית - מסיכומי הסניגור עצמו עולה, שאחד השכנים חש שאינטרס שלו נפגע. מלבד
זאת - התכנון והבנייה חל על כל המבנים, ורבים מהם נבנים על קרקע פרטית לשימוש
פרטי.
מבחינת תחולתו ותכליתו של החוק, הוראותיו תקפות ומחייבות בין שהמבנה מצוי בשטח
פרטי לשימוש פרטי ובין שהוא נבנה על שטח ציבורי לשימוש ציבורי.
תכליתו של החוק, הנלמדת, בין השאר, מסעיף 61(2), היא להבטיח תנאים נאותים מבחינת
הבריאות, התברואה, הניקיון והבטיחות, כל אלו גורמים תקפים גם לגבי הבריכה הפריקה,
ומן הסתם נשקלו בעת שסורבה בקשתם של הנאשמים לקבל היתר בנייה.
לסיכום, הבריכה נשואת כתב האישום היא מבנה לכל דבר, ולא מקובל על ביהמ"ש שרק
משום שהנאשמים, במקום לרצף באספלט אטום את בור הבטון שהקימו, הם "שותלים" בו
בריכת פלסטיק נשלפת, משנה הבריכה את אופייה האמיתי.
התוצאה הסופית: ביהמ"ש מרשיע את הנאשמים בביצוע עבודות ללא היתר.
ת.פ.6919/99 ביהמ"ש השלום בת"א.
השופטת דורית רייך - שפירא.
בשם התביעה: עו"ד גיל רווה.
בשם הנאשמים: עו"ד צאנג.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
