המוות הזה לא שובר לנו את הלב

הקלאסיקה של ג'ון סטיינבק מביאה את סיפורם של לני, המוגבל בשכלו, התמים גדול הגוף, וידידו ג'ורג', שמנסה להגן עליו מפני חברה אלימה ואטומה, ומפני העוני בתקופת השפל האמריקני.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") כותב שג'ורג' ולני, "הקורבנות הפאתטים של החברה בה הם חיים, הולכים לקראת מותם הידוע מראש, תוך חיפוש מתמיד של הרוך, התום והחלום האמריקני".

הסיפור הידוע של ג'ורג' ולני לא מספיק "כדי שההצגה הזאת תהיה בעלת זכות קיום. התערובת של התום והאלימות, המוות הצפוי אך המפתיע, צריכים להתקיים על הבמה. לא די לחזור אל העלילה ולהציג אותה סתם. היא צריכה לחיות מחדש כל ערב על הבמה".

אלא שזה לא מה שקורה בהפקה הזאת של בית לסין. "כולם מבצעים את המהלכים, אבל הקסם החד-פעמי לא מתרחש. הכל איכשהו סתמי. המוות הצפוי אכן מתרחש ואינו מפתיע, ואינו שובר את הלב". יש לכך כמה סיבות אפשריות: קיגלר מגלם את דמותו של לני תוך הדגשת "הפיגור", והצנעת "התמימות האלימה", דיקר, בתפקיד אשתו של קרלי "משקיעה מדי בצחקוקים", הבימוי של פולק "מוציא ומכניס אנשים מן הבמה ואליה, בלי שתיווצר מציאות בימתית משכנעת", התפאורה מתחלפת בסרבול מיותר, ואת דיבורו של איבגי "רוב הזמן קשה להבין".

כדוגמה לפספוס הרגשי שמתרחש על הבמה, הנדלזלץ מביא את "אחד הרגעים הנוגעים ללב במחזה, בו מלטף לני את שערה של אשת קרלי. בהצגה הנוכחית הדבר עורר צחקוק מהקהל, לא רחש של אימה לקראת ההמשך האלים הברור. וזה כל ההבדל".

אליקים ירון ("מעריב") בדעה שהצלחת המחזה, החוזרת ונשנית, טמונה בסוד קסמו האנושי. "הקסם הזה חוזר ופועל גם בהצגה החדשה שביים בתבונה וברגישות, יוסי פולק. הוא מאפשר לסיפור לזרום ללא מהמורות והוא מיטב להתרכז ביחסים בין ג'ורג' לבין לני המפגר, שאינו מודע לכוח הקטלני שבידיו".

ירון מתענג על "הקונטרסט הבימתי היפה" שעולה מן המיפגש שבין ג'ורג' ללני - "השניים מתואמים להפליא, וברגעים הטובים הם גם מצליחים לרגש". שאר הצוות "עושה את עבודתו כהלכה" לא יותר, אבל תורם בכל זאת "לתיזמור הכללי". הוגו ירדן בולט באנושיות ובחום שהוא מקרין "שיש בו יותר משמץ של הומור טוב".

בקיצור: לא כולם סבורים שעל במת בית לסין מוסיף להתקיים קסמו החד-פעמי של המחזה.