ערב של שני שחקנים נפלאים

למחזה הזה קדמו ספר וסרט מצליחים (בכיכובם של ויליאם הארט וראול ג'וליה), והוא מביא את סיפורם של שני אסירים בכלא ארגנטיני, האחד פוליטי, השני הומוסקסואל. התא שהם חולקים תורם לקשר המתהווה, בו כל אחד מגלה בעצמו צדדים בלתי מוכרים.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") סבור שההחלטה להפגיש על במה אחת את ג'וליאנו מר ויורם חטב מסקרנת. "אלא שהחומר שנבחר למיפגש זה, והדרך בה הוגש, רחוקים מלספק". המיפגש בין שני האסירים בכלא "יוצר התקרבות, כשכל אחד מגלה בתוך עצמו את צידו האחר: הפעיל הפוליטי - את הרכות והאינטימיות, ההומוסקסואל - את המעורבות החברתית למען הכלל". גילוי שמוביל את השניים אל מותם, ש"מסופר בהצגה באמצעות קולותיהם המוקלטים. זה אולי הרגע הנוגע ללב היחיד בהצגה", אבל "הבימוי רידד אותה לרבדים המלודרמטיים והסנסציוניים שלה".

שיא ההצגה, מבחינת ויינגרטן - "הוא חיבוק גברי בעירום מלא. אבל המחזה אינו על הומו-ארוטיקה, ובימויו כך, בתוספת תמונות ספקטקליות מעבר למסכים שקופים, עם רקדנית המלווה את המתרחש בתנועות רומזניות... הופך אותו ללא מעניין, בלשון המעטה". יש גם ליהוקי משנה מעוררים תמיהה, ועיצוב הכלא "הופך את המסגרת - האמורה להיות לוחצת - לבלתי אמינה, שלא לומר מגוחכת".

דמויות הגיבורים "אינן מתפתחות", ומשחקם של חטב ומר "לוקה בכך ששניהם עובדים על הקשר ביניהם, במקום על המעצור שמונע מהם לפתחו". מה שנותר מכל זה הוא "טעם תפל של ניסיון להצליח (אצל הקהל, בעיקר), מבלי להתעמק באמת" במרכיבי המחזה.

אליקים ירון ("מעריב") בדעה, שהקיטוב בין שתי הדמויות "אינו מאפשר מורכבות" ולכן הרבה לא יכול להתרחש ביניהן. "הניגוד סימטרי מדי", ובכל זאת "המחזאי מאפשר להן להתקרב זו לזו בסוף, גם ברמה הגופנית".

"כיוון שבמישור הדרמטי אין המחזה מאפשר התקרבות של ממש, עובר הדגש אל השחקנים. הכל תלוי בהם". ואכן, להצגה בהבימה "נמצאו שני שחקנים מופלאים", בעלי אישיות ובלי יכולת לעצב כראוי את יחסיהם ההדדיים. מר מגלם את ההומוסקסואל ו"מעביר תחושה נדירה של רכות" ויורם חטב מצליח בגילום הדמות הפוליטית, ה"עשויה מיקשה אחת". מר וחטב "הם לא רק שחקנים נפלאים, כל אחד לעצמו, אלא שמערכת היחסים המרתקת שהם מעצבים ביחד, היא נכס תיאטרוני מדהים ביופיו". הבימוי "הרגיש והאנושי" של ויינגרטן, והתפאורה "המצוינת" תרמו את תרומתם, אבל בשורה התחתונה, "זהו ערב של שני שחקנים נפלאים".

מיכאל דגן ("העיר") לוקח את נושא המחזה, שעוסק "במרחק שבין פנטזיה לאידיאולוגיה - בשווה ובשונה ביניהן וביחסן למציאות, הטעונה שינוי מבחינתן", ובמעבר חד עובר לדון ביחסי מדינת ישראל ומדינת פלשתין שבדרך, יחסי ישראלים ופלשתינים ויחסו של התיאטרון לנושאים האלה. לא ניכנס לזה.

בקיצור: הדעות חלוקות לגבי הבימוי - רדוד, לעומת רגיש ואנושי, וגם לגבי המשחק - לוקה בשטחיות, לעומת נפלא. חיים קשים.