המעגל הקטן

מרב מיכאלי, א'-ה' 23:00, ערוץ המשפחה

כשעלתה לראשונה לשידור תוכנית הלילה של מרב מיכאלי בערוץ המשפחה, רחשו עיתונאי התרבות כמרקחה: הנה ההיא מ"מבט ספורט", שהיתה חברה של ארז טל, שאוכלת עם הידיים, שהצליחה עם "שישי חי" אבל נכשלה בתוכנית יומית בערוץ 1. מעניין מה היא תעשה עכשיו.

הקטילות התחילו כבר למחרת. הישוו את תוכניתה לתוכנית האחד על אחד (חי בעשר) של יאיר לפיד - השוואה שעשתה לה רק רע - דיברו על רגליה המשוכלות על הספה, ירדו על פינת השיחות עם צופים (בצדק) ובקיצור, חבטו בה מכל עבר. סביר להניח, שמרב מיכאלי לא ראויה לפרס על התוכנית, אבל ספק אם הגיע לה "עליהום" רבתי.

הקריירה של מיכאלי התחילה הרבה לפני "שישי חי", אבל אין ספק שהיתה זו התוכנית ההיא, שהפכה אותה - לטוב ולרע - לסמל. "שישי חי" היתה מעין מסיבת פיג'מות לילדות חסרות גיל, מעין משהו שעושים כשההורים יוצאים מהבית.

התוכנית היתה חיננית ובו-זמנית טיפשית, וכמעט תמיד נמשכה כחצי שעה מעבר לשיאה. אבל, היא היתה חפה מכל אמירה: "גוד טיים" נטו, בוודאי לא המוצר הטלוויזיוני הכי טוב, אבל בפירוש אחד המוצרים היותר טלוויזיוניים בדברי ימי ערוץ 2. בעיני מבקרים שמחפשים טלוויזיה עם אמירה, היא היתה בלתי נסלחת.

מאז, כך נדמה, הפסיקה כמעט מיכאלי לנסות להיות רלבנטית לקהל גדול. שידור בשעה מאוחרת, לקהל מצומצם שלא מצפה ממנה ליותר ממה שהיא, ונראה שטוב לה ככה בביצה. מה יש? הרי גם הביצה צריכה מלכה.

אבל אתמול היה נדמה, שמיכאלי שברה אפילו את שיאי המקומונים בביצתיות. היא הזמינה לאולפנה את מי שנמצא שם בכל יום, חצי שעה לפניה - גיא פינס, אייקון השואו-ביז, עמית לשעבר בגל"צ, ובעיקר - מאזרחי הכבוד של הביצה.

על מה דיברו שם, בסלון של מיכאלי? על מה שמעסיק את הביצה: טקס פרסי המוזיקה "תמוז", על החזה של יעל בר-זוהר, על ביקורת טלוויזיה, ועל רשימת התורנויות בגל"צ שנת 1987. "שמתי לב שהשם שלך לא ברשימה", התריס פינס. "זה בגלל שקרייניות לא עשו 'סמלת תורנית', ענתה מיכאלי, ופינס (מי אמר שהוא לא מסוגל לתחקיר רציני) ירה מיד: "אולי זה בגלל שהיית חברה של איזה מנהל?". לכל הוויכוח הזה קדם הסבר מלומד של מיכאלי, על כך שבגל"צ בכל לילה יש סמל/ת תורנית וקצין/נה. "לא רק בגל"צ, בכל מקום בצבא" הזכיר לה פינס, ומיכאלי פלטה "אה, נכון". לאמור: אופס, שכחתי שיש בחוץ עולם שבו מתקיימים גם מי שלא היו בגל"צ. הנה לפניכם הכזה-כאילו במיטבו-מירעו.

מיכאלי ופינס אינם עיתונאים, הם אולי ביטויים שונים לאותה תופעה, תופעת טופז - היכולת להעביר חצי שעה עד שעה וחצי בטלוויזיה, בלי להגיד כלום, אך מבלי לשעמם את הצופים. זה לא רק לגיטימי, בטלוויזיה זה אפילו נכון.

לכן, לא ברור למה מיכאלי ופינס מחפשים צידוקים, לגיטימציה, איצטלה עיתונאית. כך מספר פינס איך התפתל מול רוני בראון מ"הליקון", אחרי שהעלה בתוכניתו את התמיהה כיצד זה אומנים החתומים ב"הליקון" גרפו את מרב הפרסים בתחרות פרסי המוזיקה. למה לך להתפתל? אם שיחקת לשעה קלה את העיתונאי החוקר, עמוד מאחורי התחקיר שלך. אבל אם אינך יכול לעשות כן, למה העלית תמיהה שעלולה להתפרש כהכפשה?

נדמה כי פינס מבין את הבעייתיות שבעמדתו. משום כך, הוא מתנצל בחצי פה בפני "הליקון", ובכך מצדיק את הביקורות נגדו על היותו במה ליח"צנות. למה לא תגיד לכולם, כן, אני במה ליח"צנות ואין לי בעיה עם זה. זה מה שאנשים רוצים לראות בטלוויזיה, וזה מעניין וצבעוני פי אלף מכל ביקורת שהיא. אני "ערב טוב", ולא "60 דקות". ביי גיא.

ובחזרה אל מיכאלי: הערב (ב') מתכנס בסלונה של מיכאלי "פאנל הבנות בנושא מין ונשיות", כפי שהיא מגדירה זאת. אין גבר שלא היה רוצה להישאר שומע ואינו נשמע בשיחת נשים שכזו, אלא שכמו ברוב ההנחות המוקדמות של גברים על נשיות, הפנטזיה חזקה מכל מציאות. בכל מקרה, מהמציאות כפי שהיא מיוצגת בפאנל של מיכאלי.

אלא שגם כאן, מתקיים הכלל שתקף לגבי מיכאלי ביתר ימות השבוע: אותה ואת "הבנות" שבתוכניתה, בכלל לא מעניין מה הפנטזיה שלי, או של כל צופה אחר. הן שם כדי לדבר, ולדבר, ולדבר. מי שמרגיש מאוכזב, רשאי להחליף ערוץ. וזאת, אם תרצו, כל "המרב מיכאליות" על רגל אחת (משוכלת על הספה).

צרו איתנו קשר *5988