בנחת, מול הטלוויזיה, זה שווה

ארבעה מתוך חמישה הסרטים שיוקרנו בפוקוס שערוץ הסרטים מפנה אליה (יום שישי, 29.12, מ-18.40) הם הכל, חוץ מסרטים גדולים של במאים חשובים. יוצא דופן הוא "תיק שקנאי", של אלן ג'יי פאקולה, לפי רומן מאת ג'ון גרישם. זהו מותחן סביר בהחלט, שבו משתלב גם מבט חריף על מערכת המשפט האמריקנית, אותה נוסחה שהפכה את גרישם לסופר הנמכר בעולם. בנחת, מול הטלוויזיה, אפשר להנות מהסרט שבו מתרוצצת ג'וליה רוברטס, בעוז ובנחישות, כשלצידה דנזל וושינגטון. השניים חושפים כמובן שחיתות מצמררת בלב ליבה של הרשות השופטת.

ואם להמשיך בסרטי מתח, ישנו "תאוריית הקשר", סרט פראנואידי קליל כנוצה, שבו מל גיבסון הוא הצלע הגברית. מתח רב אין בסרט הזה, אבל ריצות, חרדות, זעקות שבר ואפילו התבכיינות של גיבסון המבוהל, שרוברטס היא היחידה שמגלה כלפיו אמפתיה והוא נותן בה אמון. שני כוכבי ענק וסרט דל ורזה. אבל בטלוויזיה כמו בטלוויזיה, זה לא מזיק, ואפילו מהנה לפרקים.

לשני סרטי המתח מצטרפים מלודרמה אחת, קומדיה רומנטית וסרט תקופתי. המלודרמה "אמא חורגת", עם סוזן סרנדון ואד האריס, מביכה ולא פעם מגוחכת, אבל רוברטס דווקא עושה עבודה טובה. לא שסרנדון המשובחת לא גונבת לה את ההצגה, אבל כנקמה גונבת רוברטס מסרנדון את בן-זוגה ואבי ילדיה. מאחר שסרנדון גוססת, היא מכינה את רוברטס לשמש אם חלופית, כאשר אד האריס הוא לא יותר מהצלע הגברית הדחויה, שנמחץ בתהליך. בין שתי הנשים האלה, לצד הגיחוך, אפשר להתרווח על הספה ולבכות קצת לקראת הסוף.

הקומדיה הרומנטית, "החתונה של החבר שלי", העניקה לרוברטס הזדמנות להוכיח את כשרונה הקומי והיא אכן עושה זאת. זוהי קומדיה מוצלחת למדי, אבל חיוכיה הרחבים של הרוברטס מובסים לא פעם בידי יריבתה לסרט ולליבו של הגבר - קמרון דיאז, שחקנית חיננית ומוכשרת הרבה יותר. בקצב הפוקוסים שהערוץ הזה עורך, לא ירחק היום וגם דיאז תזכה לפוקוס משלה.

הקומדיה הרומנטית הזאת אינה מקורית במיוחד, והיא פרווה למדי, אבל ההפקה המצדדת שלה היא בונבוניירה ראויה בהחלט. ללא אירוטיקה, אפילו תינוקות לפני השינה יוכלו להפיק ממנה הנאת מה. גם הסבתות.

הסרט המשונה ביותר בחמישייה של רוברטס הוא סרט בריטי, "מרי ריילי", שלא נחשף לקהל הרחב באופן מסחרי, וכבר הוקרן כמה פעמים בערוץ הכבלים. ג'ון מלקוביץ' הוא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אבל את סיפורו מספרת הפעם עלמה חסודה, מיס ריילי, הלא היא ג'וליה רוברטס.

רוברטס כבר התנסתה בסרטים תקופתיים ("מייקל קולינס"), אבל הפעם הנפח הרבה יותר גדול. הסרט לעומת זאת קטן מאוד ואפילו בלתי סביר. ורוברטס, מחומשת בתחרה וברקמה, הולכת קצת לאיבוד מול הכריזמה העצומה של ג'ון מלקוביץ'. ומה עם פוקוס עליו, לשם שינוי?