שני קליקים ונגמר לו

התשובה לדמיון די פשוטה. אותו מעצב, נוויל ברודי, עיצב את שני האתרים. ובאמת אין מה להגיד, מדובר באותה בלורית, אותו חיתוך דיבור, אותם גושי צבע על הצג.

ברודי החל את דרכו כסטודנט לאמנות. לאחר מכן עיצב תקליטים בסצינת האינדי הבריטית, ומאוחר יותר, עיצב מגזינים נודעים כמו דה פייס הבריטי. עכשיו הוא מתרכז בעיקר ברשת, ובין לקוחותיו ניתן למנות גם את אמדוקס ואת אתר XXL של נטקארדו.

הדימיון בין היומון השמאלני מלונדון והאדומון העממי מתל אביב הוביל אותי לשאול, אם יש איזשהם עקרונות יסודיים לעיצוב אתרי חדשות: "פחות או יותר", ענה ברודי. "כל אתרי האינטרנט עמוסים מדי, ומכילים יותר מדי דברים מיותרים".

אחד ההבדלים המהותיים בין הגרדיאן לידיעות אחרונות הוא כמובן שהאחרון כתוב בעברית. ברודי מגחך כשהוא נשאל על כך. הוא מסרב לציין אם הוא נרתע אסתטית מאותיות שפת הקודש, אך מודה שאותיות לטיניות קלות יותר למניפולציה, ואילו את האות העברית קשה יותר להתאים למדיה אלקטרונית. מצד שני, הוא מציין, "אם ההיסטוריה היתה מתנהלת קצת אחרת, אולי כולנו היינו כותבים בכתב קירילי, מי יודע?".

ברודי טוען שהמודעות לחשיבות של עיצוב גרפי איננה אוניברסלית. הוא מעריך שרק כמחצית מהלקוחות שמגיעים אליו מודעים לחלוטין לחשיבות הנושא. הוא איננו חושב שיש לעולם הדפוס והעולם האלקטרוני עקרונות גרפיים שונים, אך הוא מדגיש, שההבדל הגדול נעוץ בהתנהגות השונה של קורא העיתון ומשתמש הרשת.

לדעתו, הכשל החמור ביותר של אתרי מידע הוא שהם מבסוטים מדי מזה שהם אינם עיתון. היות ובמדיה אלקטרונית מגבלת הנייר אינה בעייתית, הם "מפציצים" בטקסט שאף אחד לא קורא. "הם שוכחים שלוקח למשתמש זמן להוריד את הכל".

נדמה שברודי לא מחזיק מאתרים מעוטרים לתפארת: "ככל שהאתר מעוטר פחות, שרידותו עולה. ככל שהוא מעוטר יותר, קשה יותר לשנותו ולהתאים אותו בעתיד". ברודי כמו רבים לפניו מכיר במהירות בה משתנות מדיה דיגיטליות. "אתה זוכר סי.די רומים?", הוא שואל, ואני מניד בחוסר אפקטיביות מהעבר השני של הקו. "בדיוק", הוא עונה.

גם על ברודבנד יש לברודי מה להגיד - כשהטלוויזיה תפגוש את הרשת, לדבריו, הרשת תתרשם מאוד, הטלוויזיה הרבה פחות, ובכל אשמים הצופים. לדעתו, צופי הטלוויזיה לא רוצים אינטראקטיביות, אבל משתמשי הרשת יעריכו מינון גבוה של מידע אודיו-ויזואלי באתר.

מה האתר או מוצר הרשת המרשים ביותר שחזית בו לאחרונה?

"לא חזיתי בדבר. ראיתי הרבה מאוד אתרים ניסיוניים אבל יש לזה קהל מוגבל מאוד".

בכלל, מודה ברודי, "אני הולך לרשת פחות ופחות. בעיקר כדי לקרוא חדשות ולרכוש כרטיסי טיסה. אני רק לעיתים רחוקות מדפדף. בסופו של דבר האינטרנט הפך לרחוב ראשי בעיר, שאתה נכנס אליו כדי למלא צרכים מסוימים".

נדמה שברודי כבר מוכן לפיתוח התקשורתי הבא. לנוכחי הוא כבר התרגל: "כשעניין מסוים כבר לא חדש, הוא פחות מרגש. אם אני צריך לבצע יותר משניים-שלושה קליקים בפעם אחת, אני משתעמם", מפטיר המעצב.