הנקראות ביותר

מסע וירטואלי אל מוחו של יאסר ערפאת

היחתום אבו עמר? היוותר? הוא אינו יודע. הוא מנחש. ולפעמים הוא מנחש שלום, ולפעמים הוא מנחש - מלחמה, ולפעמים הוא מנחש פיוס, ולפעמים הוא מנחש עד חורמה

מה מתרוצץ במוחו של אבו-עמאר? אילו אסוציאציות מתעוררות שם? מה הוא, לפי דעתו? מי הוא, לפי דעתו?

אחרי כל-כך הרבה שנים ליד ההגה, מנהיג חדל לשמוע את קולות יועציו ומתחיל להאזין למשק כנפי ההיסטוריה. חזקה על יאסר ערפאת שמשק הכנפיים מחריש את אוזניו. האם הוא עוצר מדי פעם ומבקש קצת שקט? לשווא הוא מבקש. מן המשק הזה לא יצילו אותו גם פקקי האוזניים האטימים ביותר. לך לך אבו-עמאר, אומר הקול, לך ובנה ארץ לעמך.

מה חבל שהקול אינו קצת יותר ספציפי. איזו ארץ? מתי? איך? הקול אינו אומר. והוא, אבו-עמאר, צריך לנחש. והבעיה היא שהקול אינו שוכך, ולאבו-עמאר אין ברירה אלא לחזור ולנחש, ולחזור, ולנחש. ולפעמים הוא מנחש שלום, ולפעמים הוא מנחש מלחמה, ולפעמים הוא מנחש פיוס, ולפעמים הוא מנחש עד-חורמה.

אז מי הוא? לפעמים הוא לוחם הירואי מן המאה ה-12, בן-דמותו של סלאח א-דין, ואז הוא שולח את ידו אל החרב; ולפעמים הוא ישו הנוצרי עצמו (כן, כן, בעורקיו של אבי האומה זורם גם הדם הפלסטיני ההוא, והכנסיות הן כנסיותיו, הצלבים הם צלביו), ואז הוא מוכן להגיש גם את הלחי השנייה; ולפעמים הוא עיזאדין אל-קאסם, והוא מסתתר במערה ב-1936, כאשר הבריטים הבוגדנים מתקרבים, והוא שולף את הנצרה, ומתפוצץ עם משנאיו; ולפעמים הוא מרטין לותר קינג (מה חבל שאי-אפשר לשאוב השראה מפציפיסטים מזרח-תיכוניים, כי פשוט אין כאלה), ואז הוא צועד עד הגשר בסלמה (Selma, לא Salame), אלבמה, או לפחות עד מעבר קרני, ושר, "אנחנו נתגבר", ומתחבק עם הלבנים, זאת-אומרת היהודים.

לפעמים הוא חוזר ולוחם. לפעמים הוא חוזר ומתחמק מידי הישראלים בקרב כראמה, 1968, זה הקרב שקשר בשמו נופך של אגדה (לישראלים היו הוראות להביא אותו חי או מת); לפעמים הוא יוצא מובס ממערב ביירות, בקיץ 1982, אחרי שהפסיד את המדינה הפלסטינית דה-פאקטו; לפעמים הוא כאחד השאהידים, גופתו מוטלת בשדה, השמש קופחת, והעיט

מנקר; לפעמים הוא חוזר ונמצא במטוס המתרסק, במדבר הלובי, ב-1992. האם גם הפעם הוא ייצא בשלום מן השברים המפויחים?

ואז הוא מתעורר בחרדה. "סוהא", הוא אומר, "סוהא, אני עדיין חי". סוהא מוחה בעדינות את אגלי הזעה ממצחו. "אתה חי", היא אומרת, "ועליך להוסיף ולחיות. פלסטין חיה איתך".

כן, אומר הקול לאבו-עמאר, פלסטין חיה איתך, לך לך.

לאן אתה הולך, אבו-עמאר? ולאן אתה מוליך את עמך? ולאן אתה מוליך את שכניך?

האם גולדה שמעה על דאהר?

אבי המהפכה הפלסטינית קץ ביועציו ובעוזריו ובשלישיו. הוא בז להם מכל לבו. הם מתרפסים לפניו, להוטים להניח את דעתו. אבל הוא בז באותה מידה לאלה מן הפלסטינים המתחצפים כלפיו, בין אם הם איסלמיסטים נבערים מדעת, בין אם הם אינטלקטואלים שמאלנים מתנשאים באוניברסיטאות מערביות נוחות. בין החיים אין לו כלל בני-שיח ראויים. אין לו כל ברירה, אלא להיוועד עם המתים. אבו-עמאר מעלה באוב את רוחות הרפאים של פלסטין.

אולי הוא הולך לדיר-חנא, ומתייצב על חומת המבצר שהקימו הזיידאנים לפני 350 שנה. אולי הוא עומד שם, שואף אל קרבו את אוויר הגבעות ומתייחד עם רוחו של דאהר אל-עומר, "נסיך הגליל", שדיר-חנא היתה זמן-מה בירתו. יהודים אינם לומדים בדרך-כלל על דאהר בבתי-הספר שלהם, ושמו אינו בדיוק נכס צאן ברזל. בתל-אביב יש רחוב אלנבי, בירושלים יש רחוב המלך ג'ורג'. אבל חפשו-נא את רחוב דאהר אל-עומר. ארץ כל-כך רבת-בולים עדיין לא מצאה בול אחד בשביל אחד הנועזים שבשליטיה. ספק אם גולדה מאיר שמעה אי-פעם את שמו כאשר העשירה את עולמנו בחיווי המפורסם שלה, ב-1973, "הפלסטינים? לא שמענו עליהם עד 1967". היא לא ידעה שמאתיים שנה קודם, ב-1767, עמד דאהר על-עומר בראש מדינה פלסטינית, שבירתה היתה עכו, ורוב חלקי ארץ-ישראל היו כלולים בה.

עד כמה היתה מדינתו של דאהר פלסטינית? ההיסטוריוגרפיה הציונית של ארץ-ישראל העדיפה לתאר את דאהר כשייח' בדואי. היתה בזה מידה של אמת, מפני שאביו אומנם היה בדואי מחצי-האי ערב. כמו רבים אחרים בארץ-ישראל, הוא לא היה יכול לטעון לשורשים עמוקים. אבל הוא נולד בארץ, והוא חי בה, ורוב נתיניו היו בני הארץ וילידיה. באותו מובן הוא היה פלסטיני, גם אם יש מידה של אנכרוניזם בעצם השימוש במושג הזה לתיאור אדם שחי במאה ה-18. מדינתו של דאהר בוודאי לא היתה "מדינה לאומית" - אבל בזמן ההוא לא היו מדינות לאומיות בשום מקום. דאהר היה שליט אפקטיבי, כונן ביטחון ושלום, ואיפשר התאוששות כלכלית כל-כך מסיבית, עד שהנציג הצרפתי בצידון התלונן עליו כי הוא נעשה "עשיר מדי וחזק מדי". חיטה מן הגליל עזרה למלא בימים ההם את מחסני הדגנים של פריס. בכל רחבי הים התיכון נודעה לתהילה הכותנה של ארץ-ישראל, שניתן לה השם "כותנת עכו", על-שם עיר הנמל שבה נרכשה.

היסטוריונים ישראלים, לא פלסטינים, כותבים על דאהר ובני-משפחתו, שהם "בנו חומות, בתים ומסגדים בכפרים שונים בגליל ובכרמל... הוסיפו מבצרים רבים... בריכות וטחנות-מים" ("היסטוריה של ארץ-ישראל", בהוצאת כתר ויד יצחק בן-צבי). דאהר ביצר את טבריה, הקים שווקים בבירתו עכו - ויסד עיר נמל אחת ששמה חיפה. הוא יסד אותה במובן הזה שתחילה הורה להרוס עד היסוד את חיפה הישנה, ולהקים אותה מחדש כשניים-שלושה קילומטרים דרום-מזרחה משם. אלמלא הרס ובנה, חיפה היתה אולי מתנוונת ונעלמת. הישגים כאלה, לאורך תקופה ארוכה, ואגב רווחה ושלום, מקנים לדאהר את הזכות להיחשב לראש הרשות הפלסטינית הראשונה.

הרבה לפני שמישהו שמע על האמנה הפלסטינית, יצחק בן-צבי, הנשיא השני של ישראל וחוקר עתיקותיה, הודה כי דאהר עשה ניסיון של 35 שנה "להקים מדינה ערבית עצמאית בארץ-ישראל". בעיני בן-צבי, "הכישלון היה בלתי נמנע, הואיל והמרד לא נשען על גורם ציבורי אובייקטיבי, על מעמדות השואפים והמוכשרים לעצמאות מדינית". אבל מן הלאו אתה שומע את ההן. כאשר בן-צבי כתב את הדברים האלה, מדינת ישראל לא הגיעה אפילו אל חצי גילה של מדינת דאהר אל-עומר. מכל האבות המייסדים והאמהות המייסדות של הציונות, בן-צבי היה מן המעטים שידעו כי דווקא היו פלסטינים, והיו להם עצמאויות, והם ניסו פעם אחר פעם לבסס את אדנותם על הקרקע שעליה ישבו. אחרי מדינתו של דאהר קמה מדינה פלסטינית שנייה, תחת שלטון הברזל של אחמד אל-ג'זאר. וזה קרה עוד בזמן שבכל ארץ-ישראל לא היה אפשר למצוא עשרת-אלפים יהודים.

תשאלו את רבי יעקב אבו-עמאר עומד על חומות דיר-חנא, ומהרהר בדמוגרפיה של המאה ה-18. שלוש-מאות אלף בני-אדם ישבו בארץ, והיהודים היו בקושי 3%, בערך כמו חלקם באוכלוסיית ארצות-הברית כיום. ומי היה השליט הראשון של הארץ, שהושיט להם את ידו בידידות, והזמינם להתיישב בגבולות מדינתו? דאהר אל-עומר. בזכותו התבססה הנוכחות היהודית בטבריה, ויהודים שרו לו שירי הלל. אחד המקורות החשובים ביותר על ימי שלטונו הוא "ספר זמרת הארץ" מאת הרב יעקב בירב מטבריה. חמיו של בירב, הרב חיים אבולעפיה, הוזמן על-ידי דאהר לחדש את היישוב היהודי בטבריה.

ב-1742 עלה מושל דמשק על טבריה, בראש כוח ניכר, כדי לשים קץ לעצמאותו הגוברת של דאהר. היו ברשותו תותחים וציוד מצור כבד - ולדאהר לא היו אלא 600 חייל, וחומות טבריה. יעקב בירב היה כתב צבאי לכל דבר, והנחיל לנו תיאורים מדויקים של הקרב על טבריה, כולל משקלם המדויק של פגזי המרגמות ("ט"ו אוקאש עד ל"ו, והשליך כמו מאתיים... וכאן היה רובם ככולם הולכים אל הים". אוקאש, או אוקה, היה שווה-ערך עות'מאני של 1.375 ק"ג). דאהר נחלץ בשלום מן הפרשה, אחרי שמושל דמשק מת פתאום במחנהו. ההיסטוריונים, וגם בני זמנו, האמינו שהנס הזה לא היה כולו מידי שמים, ושליחי דאהר הם שהרעילו את המושל.

מכאן ואילך, במשך 30 שנה, היה דאהר אל-עומר חופשי להמשיך את התפשטותו על-פני הארץ כולה. תחילה כבש את צפת, אחר-כך השתלט על דיר-חנא במרכז הגליל, וכעבור שנתיים נפלה בחיקו גם עכו. בניגוד לשנאת-הזרים של קודמיו, הוא עודד את סוחרי עכו לפתח סחר בין-לאומי, והזמין לא-מוסלמים (במקרה הזה, נוצרים מקפריסין) לבוא ולהתיישב בה. אחרי שיסד את חיפה החדשה, הוא הזמין נוצרים להתיישב גם בה, ואפילו מינה נוצרי למושל העיר. כאשר הרחיק עד טנטורה, וחייליו מדדו את גדות ואדי אז-זרקא (נחל התנינים של ימינו), נחרד הסולטן באיסטנבול הרחוקה, והורה להדוף משם את דאהר.

אם עד אז ייצג דאהר רק תופעה מקומית אופיינית - הוא היה בעצם גובה מסים מטעם הממשלה המרכזית, שחשק בקצת יותר כוח כלכלי ופוליטי - הנה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-18 נשקף ממנו איום ישיר להמשך קיומה של הקיסרות העוסמנית.

ב-1768 הוא כרת ברית עם עלי ביי אל-כביר, המושל שוחר העצמאות של מצרים, וב-1771 כבשו השניים את דמשק, העיר השנייה בחשיבותה בכל הקיסרות העות'מאנית. עלי ביי איבד את שלטונו במצרים שנה אחת אחר-כך, אבל בעיני היסטוריונים, המאורעות האלה הפקיעו מארץ-ישראל את שוליותה האסטרטגית. היא נעשתה פתאום מפתח לשלטון במזרח הים התיכון, וב-65 השנה הבאות עמד להינטש עליה מאבק כמעט בלתי פוסק. ב-1799 יגיע אליה אפילו נפוליאון בונפרט, בחיפוש אחרי מקום טוב בספרי ההיסטוריה. "עלינו ללכת מזרחה", הוא כתב, "כל התהילות הגדולות הונחלו שם". רק עכו הפרידה בין נפוליאון לבין הניצחון - ונדמה כי מעטות הן השאלות המסקרנות יותר בתולדות המזרח התיכון מ"מה היה קורה אילו הבקיע נפוליאון את חומות עכו".

המערב מגלה את פלשתינה מאורעות הרבע האחרון של המאה ה-18 פתחו את הארץ לפני המערב, ובסופו של דבר גם לפני יהודי המערב. "המערב לא הפגין עניין כזה במזרח הערבי-מוסלמי מזמן מסעי הצלב של המאה ה-12 וה-13", כותב תומס איידינופולוס בספרו על "תולדות פלשתינה מנפוליאון עד בן-גוריון". "בתחילת המאה ה-19 באו החיילים, כוהני-הדת והמיסיונרים; באמצע המאה באו בעקבותיהם הגלאים, הארכיאולוגים ומסרטטי המפות; והם מצדם סללו את הדרך לציירים, לצלמים, לתיירים, לאנשי העסקים".

כמעט בן-לילה גילה המערב עד כמה עלובה היא פלשתינה, עד כמה מזוהמת ומעופשת, עד כמה לקויה היא ממשלת הארץ. הסופר הצרפתי שאטובריאן כתב כי "בטיילך ביהודה, לבך מתמלא בחילה עמוקה". המיסיונר הבריטי ווקר נתקל ב"ערבים העלובים, הנבערים מדעת, הפראים למחצה, עם כפריהם המטונפים ומאורותיהם המגונות". כיאה לרומנטיקן אירופאי עם הזיות משיחיות, ווקר הכריז כי ערביי הארץ אינם יכולים להיות "היורשים הראויים ובעלי הזכויות למיליוני הנתינים הנבונים, המעודנים, התרבותיים להפליא, שעליהם משלו למופת דוד ושלמה בימי זוהרם".

ב-1842 נכתבה אולי הטיוטה הבריטית הראשונה של מה שתיוודע לימים כ"הצהרת בלפור": קולונל צ'רלס צ'רצ'יל, בן לאחת ממשפחות האצולה המפורסמות ביותר של אנגליה, הביע את דעתו כי יש להטיל על היהודים להחיות את ארץ-ישראל ואת מזרח הים התיכון, ובתמורה אפשר ש"ישיגו ריבונות לפחות על פלשתינה". על נפוליאון עצמו מסופר כי הוא פרסם הצהרת בלפור משלו, כמעט 120 שנה לפני בלפור, וזימן את היהודים "לחזור ולכונן את ירושלים העתיקה" (הכרזת נפוליאון אינה עובדה היסטורית, ונמצאו רבים המפקפקים באותנטיות שלה).

אף כי יהודי הארץ סבלו מידי נפוליאון ממש כמו הערבים - חייליו בזזו את רובעי היהודים בצפת ובטבריה - פלישת הצרפתים יכולה להיחשב נקודת-מפנה ביחסי יהודים-ערבים בארץ-ישראל. לפחות במידה מסוימת אפשר לטעון כי אז התחיל הזיהוי של היהודים עם הקולוניאליזם המערבי. אחרי שנפוליאון נסוג מארץ-ישראל, צבאו של המושל המוסלמי אחמד אל-ג'זאר ("הקצב") האשים את היהודים בבגידה ובשיתוף-פעולה עם הצרפתים. הפוגרום הראשון בארץ-ישראל בזמן המודרני התחולל בצפת ב-1799. "לא היה כדבר הזה", התלונן אחד מבני התקופה, כמובן מבלי לדעת שבמזרח אירופה דברים כאלה היו עניין שבשגרה.

אל-גז'אר הטיל על היהודים קנס קיבוצי עצום, החזיק את מנהיגיהם אחראים לאי-פירעונו, והורה להלקותם. היהודים הואשמו שקשרו קשר להכניס את נפוליאון לירושלים, וחברי הקהילה הירושלמית (2,250 נפש בעיר של 9,000 נפש) נאלצו למכור את בגדיהם ואת שרוכי נעליהם כדי לעמוד בתשלום הפיצויים. רבני ירושלים, מהיותם להוטים להפגין נאמנות לסולטן, יצאו בעצמם להשתתף בבניית ביצורים. בעיני אחד מיהודי ירושלים, אלה היו הימים הגרועים ביותר של יהודי העיר מאז נוסדה.

בשנה הראשונה של המאה ה-19 היה קצת קשה להטיל את האחריות על הציונים. יעברו עוד 96 שנה לפני שהמושג הזה אפילו ייוולד. אבל ההתנגשות הראשונה של הזמן המודרני בין האיסלם למערב הפכה את היהודים בן-לילה לאויבים ולשעירים לעזאזל. זה היה אולי בלתי נמנע. סובלנותו המפורסמת של האיסלם כלפי מיעוטים דתיים היתה מותנית בהגמוניה שלו ובביטחונו העצמי. כשהוא נקלע למצוקה ולנחיתות פוליטית, קנאות מכוערת התפרצה מריאותיו. מיד אחרי נסיגת נפוליאון היה הצי הבריטי צריך להתערב, כדי לסכל טבח המוני של נוצרים בעכו ובירושלים. אפשר אפוא לומר כי ימי דאהר אל-עומר היו אקורד הסיום של דו-קיום יהודי-ערבי לבבי ומועיל בארץ-ישראל.

עטאללה מנצור, עיתונאי ערבי ישראלי, ממייסדי אס-סינארה של נצרת, כתב לפני שנתיים בכתב-העת Palestine-Israel Journal, כי דאהר אל-עומר, הנחשב "אחד מגיבורי התנועה הלאומית הפלסטינית", היה בעצם פרו-ציוני עוד לפני בוא הציונות. "חיזרו, וקבלו-נא את מורשתכם", הוא קרא ליהודים גולי טבריה. לפי מנצור, "הוא בירך אותם בשובם, בנה להם בתים, הקים להם בית-כנסת מפואר, בשעה שהם גמלו לו מצדם בנאמנות גמורה, ואפילו סיפקו לו מידע על תנועותיהם של יריביו".

אילו היה מישהו אומר לדאהר אל-עומר שהגליל יהיה יום אחד חלק ממדינה יהודית, הוא היה פורץ בצחוק. לא היה עניין רחוק יותר מדעתו. האם דאהר היה מתאכזב לגלות שהיהודים לא נהגו נדיבות מיוחדת בצאצאיו, ושאינם מוכנים לשקול כלל את "זכות השיבה", שהוא העניק ברצון לגולי טבריה?

"יער עצמאות גוואטמלה"

הבה נחזור אל מסעו הווירטואלי של אבו-עמאר אל עתיקות הגליל. אחרי שעלה לרגל לדיר-חנא, להיוועד עם רוחו של סעד אל-עומר, ואחרי שסר לטבריה להיוועד עם רוחו של הנסיך דאהר עצמו, הוא יוצא לסאפורייה אשר במחוז נצרת, להתבונן במצודה שבנה שם דאהר. אבל אבו-עמאר אינו מוצא את סאפורייה. הוא בטוח בהחלט שהיא היתה כאן, הוא מחזיק בידו צילום מ-1931, המראה את בתיה הצפופים נשענים על צלע גבעה, שבראשה המצודה. אבל אבו-עמאר מוצא רק יער אורנים. וסמוך ליער הוא מוצא לוח-אבן, ובראשו הכתובת "קרן קיימת לישראל", בעברית ובלטינית. ומתחתיה, באותיות מושחרות, בעברית ובספרדית (ספרדית? תוהה אבו-עמאר, מה פתאום ספרדית?) "יער עצמאות גוואטמלה".

נשימתו של אבו-עמאר נעתקת. גוואטמלה. כאן על גבעות סאפורייה. כאן, שישה קילומטרים צפון-מערבית מנצרת, 250 מטר מעל פני הים, חיו (על-פי מניין 1945) 4,330 בני-אדם, כמעט כולם מוסלמים. היו להם 55,378 דונם, וחציים עובדו לחקלאות. ב-1931 עמדו 747 בתים בסאפורייה. ישבו בה החמולות של ניג'ם, חאדאייה, סעדייה, אל-מוואדה, זגאיירה, באראכה, מאראענה, אבו אל-נאעאג', אבו אל-בדאזה, חאוואייטה, ג'ארישה, חתאב, ג'אהלשה, שיהאדה ולאיילה. היו לה שני בתי-ספר יסודיים, ואת מימיה היא שתתה מתשעה מעיינות. אנשיה היו משתטחים על קברו של קדוש מוסלמי מקומי.

ואז בא מבצע דקל לשחרור הגליל התחתון. ב-15 ביולי 1948 התרוקנה סאפורייה מיושביה. לא כולם נמלטו אל מעבר לגבול. היו גם כאלה שנשארו בגליל וקיבלו תעודות-זהות ישראליות. אבל אל בתיהם לא חזרו. את חלקם כיסה יער גוואטמלה. האירוניה הדקה מדגדגת את החושים: בשעה שישראל מכרה נשק למשטרים צבאיים בגוואטמלה, לסייע להם במלחמתם נגד מורדים אינדיאנים, עצמאות גוואטמלה צוינה בחגיגיות על גבעות סאפורייה, ששם ישבו פעם האינדיאנים של ארץ-ישראל. את שאר האדמות כיסו יישובים יהודיים: ציפורי, הסוללים, אלון הגליל, הושעיה וחנתון. איש לא הציב שלט לזכרה של סאפורייה. היא התפוגגה, אם כי מדי שנה מביאים הזקנים את נעריהם, כדי להתבונן באבנים, ולספר להם על ארץ אבותיהם.

אבו-עמאר עומד על חומת מצודתו של דאהר, ורגליו רועדות. יחתום, או לא יחתום? יוותר על סאפורייה, או לא יוותר? יתכחש לזכות השיבה של ניג'ם, חאדאייה, סעדייה, אל-מוואדה, זגאיירה, באראכה - או לא יתכחש?

אז מה תהיה, אבו-עמאר? שואלות אותו האבנים. התהיה ריאליסט? התהיה פרגמטיסט? התהיה אידאליסט? התהיה לוחם-קודש קנאי? הכול, אבו-עמאר, או לא כלום?

רוח-הרפאים של נסיך הגליל מתפעמת ביושב-ראש הרשות הפלסטינית, ואינה מניחה לו. רקותיו הולמות. הוא שומע ממרחקים את שאון היישובים היהודיים, וריקנות איומה ממלאת את לבו. האם הדורות הבאים ייצקו מי-ביבים על קברו? האם הוא יהיה הבוגד הגדול? האנטי-סלאח-א-דין? האם שמו יופיע לצד שמותיהם של האפנדים, שמכרו את אדמות עמק יזרעאל ועמק חפר לארתור רופין וליהושע חנקין? מה יעשה?

היינתן לאבו-עמאר הסימן?

רבן גמליאל - והילד מחמולת ג'ארישה מה שמתרחש במוחו של יאסר ערפאת הוא כמובן עניין לניחושים בלבד. הניחוש שלעיל, כוחו יפה כמו כל ניחוש אחר. הניחוש המוצע כאן אינו ביטוי של תמיכה פוליטית, או הסכמה משתמעת עם זכות השיבה, כללית או מוגבלת. כשלעצמי, אני מאמין שב-1948 התנהלה בארץ-ישראל מלחמת אזרחים. למזלנו הטוב, היהודים ניצחו בה. להניח שהם יוותרו על פרי ניצחונם 50 שנה אחר-כך, מרצונם החופשי, הוא מעשה איוולת. אבל המנצחים אינם פטורים מרגשי אשמה. בוודאי אין הם פטורים מאמפתיה, מאהדה אנושית פשוטה לייסוריהם של המובסים.

מי שמבכר דמוניזציה של ערפאת, והחשדה סיטונית של מניעיו, עושה טעות מצערת. דמוניזציה אינה מועילה להבנת האויב, או הפרטנר. הבה נלמד מניסיונם של הפלסטינים: אסונותיהם היו, ועודם, תוצאת דמוניזציה של ישראל. ישראל עצמה לא הבינה את תוצאות מלחמת לבנון מפני שעסקה בדמוניזציה של אויביה ("חיות דו-רגליות", קרא מנחם בגין לפלסטינים מעל במת הכנסת ב-1982. זמן קצר אחרי-כן התחולל הטבח בסברה ושתילה).

אין צורך להסכים עם ערפאת כדי להבין אותו. אין שום דבר פוליטי בעצם ההכרה בייסורים האותנטיים התוקפים אותו כאשר הוא צריך לקרב את העט אל הנייר, ולהעניק גושפנקה להעברות הנדל"ן של 1948. אין צורך להיות שמאלן כדי להבין שגם לצד השני יש תרמיל של טראומות. בבתי-ספר ישראליים מלמדים ילדים שבציפורי ישב במאה הרביעית רבן גמליאל, אבל אין מספרים להם שבציפורי ישב באמצע המאה ה-20 ילד אחד ששמו אחמד ג'ארישה.

הנה רעיון לאהוד ברק ולאריאל שרון: שיערכו את ויכוח הטלוויזיה שלהם ביער גוואטמלה בסאפורייה - לא כדי לצבור נקודות, לא כדי להכות את היריב מתחת למותניים, אלא כדי לחנך את הבוחר. להזכיר לו שבארץ הזו אין לאיש מונופול על כאבים ועל געגועים. כאשר נשמעות המילים "זכות השיבה", אפשר להשתתק לכמה שניות לפני שמגייסים את כל סימני הקריאה הנגדיים. אפשר לשתוק, לא מפני ההיסוס, אלא מפני הכבוד. אפשר לשתוק כדי להביע הבנה וצער. אפשר אפילו לשלב זרוע בזרועו של אבו-עמאר, ולהגיד לו: אנחנו מאזינים לכאביך, אדוני היושב-ראש. אנחנו יודעים איזה צער נורא ממלא את לבך בימים האלה. לא, אדוני היושב-ראש, אינכם יכולים לחזור לסאפורייה, אבל אולי אנחנו יכולים לעשות משהו לטובת המנושלים. אולי אנחנו יכולים לפצות אותם על ייסוריהם, ולקוות שגם אם לא ישכחו, וגם אם לא יסלחו, הנה יסכימו לפחות לחיות בשלום לצדנו.

הו, כן. עוד דבר אחד. אנחנו גם מבטיחים להסיר את השלט הנבוב והמעליב הזה, "יער עצמאות גוואטמלה". הבה נקרא ליער בסאפורייה "חורשת הצער הפלסטיני". שנה-שנה אנחנו שולחים את צעירינו אל המצדה, להישבע שלעולם לא עוד. אחרי השלום אנחנו מבטיחים לשלוח אותם גם אל מצודת דאהר אל-עומר בסאפורייה, כדי להישבע שלעולם לא יהיו עוד ספוריות לפלסטינים. אנא, הניחו לנו להיות שכניכם הטובים. יהיו נחוצות לכם שנים כדי להאמין ברצוננו הטוב ובכנות כוונותינו. אנחנו מבינים את זה, אבל הבה נתחיל.

על סאפורייה ועל הכפרים ההרוסים האחרים של הגליל אפשר לקרוא (ולהתבונן בצילומים) באתרי הרשת הבאים:

www.palestineremembered.com www.ahram.org.eg/weekly/1998/1948/index.htm www.alnakba.org alcor.concordia.ca//pal/History/Villages/lub@vil.html

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות