נינוחות מרשימה והרבה קסם

מחזה, אשר כשמו כן הוא, מונולוגים נשיים שעוסקים בנושאים שונים, בהסתכלות, כביכול, דרך האיבר המיני הנשי.

מיכאל הנדלזלץ ("הארץ") בדעה שההפקה של הבימה "זכתה לבימוי מוקפד, אלגנטי, עם הקרנות וידיאו, מיקרופונים, אפילו כיסאות מוארים באופן נכון".

יש גם התייחסות לכך שמדובר בהעברה מתרבות לתרבות, ולא בסוגיה האם ניתן להתייחס ל'ואגינה', המונח מעין קליני, המבוסס על הלטינית או לבחור ב'כוס' הסלנגי... וזורר מנצחת בחן על מקהלת הנשים והגברים באולם, הלומדים למרות מבוכתם לאמר 'כוס' בקול רם ובציבור".

דרך השוק שבמיפגש עם הוואגינה, המחזה מטפל בעצם "במגוון בעיות האשה" וזה חשוב. שחף "מנופפת בחן" בטמפרמנט הסטנד-אפיסטי שלה, אלמגור "מתייחסת לכל הנושא ולעצמה בתוכו בהרבה חן" וזורר, "היחידה שנדרשת למשחק של ממש" עושה את זה באופן מרשים.

בסך הכל, מדובר ב"ערב תיאטרון משעשע ודי מהנה" והנדלזלץ מצפה, "ברוח השוויון, למונולוגי-המשך תחת הכותרת 'על הזין'".

שי בר יעקב ("ידיעות אחרונות") מוצא שההצגה "מספקת את הסחורה" ומממשת את ההבטחה שטמונה בשמה "למשהו חצוף, מתריס ואפילו שערורייתי". מדובר ב"סדרת סיפורים עסיסיים", שאנסלר "מצליחה לדחוס לתוך מופע קטן ומרוכז של פחות משעה וחצי.

המבנה של הערב הוא סטנדאפיסטי" והשחקניות מגישות את הסיפורים "בנינוחות מרשימה עם הרבה קסם וחן". ההסתייגות היחידה של בר יעקב היא ש"למופע חסר מבנה יותר ברור. כתוצאה מכך, חסר איזשהו שיא של אמירה נשית מובילה".

אליקים ירון ("מעריב") טוען ש"המלה 'ואגינה' נשמעת מכובדת בהשוואה לאחותה בעברית המדוברת, 'כוס', שמצלצלת וולגרית מעט", ולכן היא מופיעה בשמה של ההצגה בתיאטרון הלאומי. אלא ש"זה בערך כמו ללכת עם ולהרגיש בלי...".

למעט זאת, הנוסח העברי "רהוט ועכשווי". יש בהצגה "קטעים מרתקים, ויש משעממים. יש משעשעים ויש גם וולגריים". השחקניות "עושות בדרך כלל עבודה מקצועית ומהימנה", אך בסך הכל "מדובר בבידור נחמד, לא יותר".

בקיצור: ההבטחה למשהו עסיסי, שטמונה בשם, אכן מתממשת. סיפורי הוואגינה משעשעים ומבדרים בדרך כלל, ומוגשים בחן רב.