רק כאשר אלי גולדשמידט התפטר, נזכרו לדבר בשבחו

ציטוט: "פרישת גולדשמידט חושפת את פיצול האישיות הכמעט מובנה בעבודתה של התקשורת, בבואה לסקר את העולם הפוליטי: היא מתמסרת למייצרי הכותרות, מחוללי הפרובוקציות והמתראיינים המשובחים, ואחר-כך ממהרת לנזוף בהם על תכונותיהם אלה. לעומת זאת, בולטת שטחיות הסיקור של הנעשה במסדרונות הכנסת ובוועדותיה. בדרך-כלל לא משתלם להיות ח"כ חרוץ ומעמיק, שהתמקד במלאכת חקיקה אפורה ומתישה - והרי כזאת היא מלאכת החקיקה - כי אז העולם יידע על פועלך רק ברגע הפרישה, רצוי כזה שיהיה מלווה בראיון עם כותרות מרעישות".

ואומנם, התפטרותו של גולדשמידט, בשידור חי אצל נסים משעל בערוץ 2, עוררה והובילה מאמרים שתיארו את המתפטר כאדם "מאופק ואנושי, בתוך הג'ונגל של יצרים פוליטיים מסביב" ("ידיעות אחרונות", 8 בפברואר). דעה דומה פרסמו גם שורה של פרשנים פוליטיים ברדיו ובטלוויזיה. היו שכינוהו "הטוב וההגון שבחבורה".

אבל בעניין אחד לא עסקו העיתונים. כוונתי לסיבות הנוספות, ואולי העיקריות, שעמדו מאחורי הביקורת שפרסמו פרשנים כלכליים חשובים על צעדיו של גולדשמידט בוועדת הכספים. יושב-הראש היוצא של הוועדה ביקש לקדם תפיסת עולם כלכלית-חברתית רגישה, הסותרת את השקפת עולמם המסורתית של פקידי האוצר. אלה הפקידים שהתחנכו עם חלק מאותם פרשנים, באותם בתי-ספר לכלכלה ולמינהל-עסקים המרימים על נס את המילון הכלכלי האמריקני, ולעתים אף מוסיפים לו ארומה תאצ'ריסטית. במקום שגולדשמידט כינה אותם תאצ'ר, הם כינוהו פופוליסט.

"נכון", אומר אלי גולדשמידט, "אני הייתי פופוליסט, אבל במובן הטוב של המילה, כי אני מאמין שהרגישות החברתית לא צריכה להיעצר בוועדת הכנסת לעבודה ולרווחה. היא חייבת להגיע גם לוועדת הכספים".

איך מנהלים ועדה עם

אופוזיציה כזאת?

גולדשמידט הלך על רגישות חברתית, וספג אש מ"הארץ"

פעם נחשבה ראשות ועדת הכספים של הכנסת לפרס מיוחד. גדולי המשק הופיעו בפניה כחגבים, ומהלכים כלכליים של ממש הובאו לשולחנה. גם בתקופתו של גולדשמידט הגיעו מהלכים כלכליים קריטיים לדיון בחדר הוועדה, וגם לפני הוועדה שלו התייצבו ענקי הכלכלה הישראלית ויועציה.

אלא שראשות הוועדה הצריכה הפעם מאמץ נוסף, חריג. כיוון שהוועדה הורכבה בשעתו כך שסיעת ישראל אחת ויתרה על שניים ממושביה לטובת אנשי יהדות התורה, איבדה הסיעה במהירות את הרוב הקואליציוני שעליו אמור היה להישען יושב-ראש הוועדה. יתרה מזו, שלושת אנשי ש"ס היושבים בוועדה החלו להצביע עם האופוזיציה עוד בטרם עזב אלי ישי את ממשלו של ברק. כך נקלע אלי גולדשמידט למצב בלתי אפשרי כמעט: בוועדה שהוא אמור לנהל, האופוזיציה נהנית מרוב קבוע ואיתן.

במצב עניינים שכזה, לא היתה לגולדשמידט ברירה אלא להנהיג את הוועדה דרך הסכמות וקואליציות אד-הוקיות. מדי בוקר התעורר גולדשמידט למציאות שבה הכריע לטובת חיפוש אחר מכנה משותף רחב, שיאפשר את המשך דיוני הוועדה וקבלת החלטות.

המכנה המשותף הרחב שהצליח להשיג נשען על רגישות חברתית גבוהה. גולדשמידט, שגדל בדירת דמי-מפתח ברחוב בן-יהודה הרעשני בתל-אביב, ראה בעצמו איש של האינטרסים החברתיים הרחבים של החברה הישראלית. הוא שילם על כך בעימותים בלתי פוסקים עם פקידי האוצר ועם השר אברהם בייגה שוחט. הוא שילם על כך גם במעמדו, בטוריהם של הפרשנים הכלכליים החשובים.

עיקר האש נורתה לעברו מתוך טוריו הרהוטים של נחמיה שטרסלר בעיתון הארץ. באחת הפעמים הרחיב שטרסלר בביקורתו על יו"ר ועדת הכספים, תוך שהוא מפרט את רוע צעדיו "הפופוליסטיים", וביניהם הענקת הטבות מס ועזרה לתושבי הנגב, הזרמת תקציבים למערכת הבריאות, ואולי גם אי-אישור העלאת הארנונה העירונית. באותה שעה היה נדמה שמשהו אישי כבר עובר בין שטרסלר ליו"ר ועדת הכספים.

- עורך דין וקיבוצניק דיוקנו של היו"ר כאיש צעיר גולדשמידט מחזיק בתואר שני מבית-הספר למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. את התואר הראשון עשה באחת הכיתות הצבעוניות שעברו בתל-אביב, בסוף שנות ה-70. בכיתה ההיא למדו עו"ד עודד ערן (גולדפרב, לוי, ערן ושות'), ד"ר אבישי שחר (ניו-יורק, שותף בכיר באחד מחמשת המשרדים הגדולים לעריכת-דין בשם פולוק-דייויס ושות'), השופט ד"ר עדי אזר (מחוזי, תל-אביב), השופטת רויטל כץ-יפה (מחוזי, באר-שבע), עו"ד ששי גז (פלילי) ואיש התקשורת עו"ד מנחם שיזף. חלקם נפגש עדיין באירועים חברתיים, פנימיים. מה שניתן לומר על אותם מפגשים הוא שהם רוויים בהומור מושחז, באוכל טוב ובמוסיקה יוונית או ג'אז.

גולדשמידט למד בעירוני ה' והלך אחר רעייתו, ברוריה, לקיבוץ גינוסר. הורי רעייתו מתגוררים עד היום בבית צנוע, שהיה נטוע פעם ממש על שפת הכינרת, והיום מפרידים בינו לבין המים עשרות מטרים של קו חוף וקני-סוף יבשים.

גולדשמידט התמחה במשרדו של עו"ד פנחס מרינסקי, ריכז את המחלקה המשפטית של התק"ם ומאוחר יותר הוביל, יחד עם עו"ד יוחנן ויינר, את משרד עורכיהדין חברי הקיבוצים בלטר-גוט, למיזוג שיצר את אחד ממשרדי עורכי-הדין הגדולים, בלטר-גוט-אלוני ושות'. ויינר וגולדשמידט הקימו את השלוחה הצפונית של המשרד, בטבריה, ונהנו ממעמד של שותפים בכירים. עו"ד ויינר מכהן עד היום כשותף בכיר במשרד המרכזי בתל-אביב.

משרד עורכי-הדין הצפוני בנה עצמו כארגון סולידי. הוא התמחה בעסקים שהשיקו לתעשייה הקיבוצית ולתאגידים המשותפים שפיתחה והחזיקה. בין היתר טיפלו במפעלים האזוריים בצמח ובמפעלים של משקי עמק הירדן. גולדשמידט עצמו התמחה אז בטיפול בבעיות מים, ואף ייצג גורמים שהיו פעילים במשק המים בישראל. - חגי מרום מתכנן את הקאם בק אם שרון יכול, אז למה הוא לא מאז הודיע גולדשמידט על התפטרותו מהכנסת, חזרה למסכי הטלוויזיה דמותו של חבר כנסת אחר שייצג את הקיבוצים בירושלים. עו"ד חגי מרום, מתברר, מנצל את ההזדמנות כדי לבצע קאם-בק נוח. בימים האחרונים נדמה שאי-אפשר לפתוח את הטלוויזיה או הרדיו, מבלי להיתקל בדמותו של האיש שנדחק מהכנסת, עזב את מפלגת העבודה ופנה לקריירה חדשה במפלגת המרכז. מרום הוציא לעצמו בשעתו שם של אדם פיקח וערמומי, שיש להיזהר מעקיצתו כי מרה היא. בשנה האחרונה הוא ניסה לפתח קריירה חדשה כיזם וכנדל"ניסט.

אבל בימים האחרונים ניחם סיפור הקאם-בק הנוצץ של אריאל שרון רבים מאלה שנחבלו במערכת הפוליטית וכמעט שוויתרו. יכול להיות שסיפור עלייתו של שרון הדליק מחדש את האמביציות של מרום, והנה גם הוא חוזר למסכי הטלוויזיה. מה יש, אם שרון יכול, למה הוא לא?

האם הוא ממתין לתיק הבריאות?

אם לא, גם לנהל חברת ביוטכנולוגיה זה בסדר במהלך הקדנציה האחרונה רכש גולדשמידט בקיאות במערכת הבריאות הישראלית ובתעשיית התרופות הקשורה בה. את הישגו הגדול הוא רואה בהצלחתו להגדיל את תקציב הבריאות לשנת 2000 ב-170 מיליון שקל מעבר לגידול שמשרד האוצר ביקש להעביר, ואת העובדה שכ-70 מיליון שקל מתוכם נועדו להגדלת סל התרופות.

זו אולי הסיבה שתיק הבריאות הוא התפקיד האחד שיכול להניא את גולדשמידט מהחלטתו ולהחזירו למערכת הפוליטית. אבל האמת היא שגולדשמידט לא מחכה להצעה כזו, ולא מכדרר רמזים למענה. במקום זה הוא מקווה להתחיל בהכנות לקריירה ניהולית חדשה בשדות התעשייה המתקדמת, והביוטכנולוגיה במיוחד. גולדשמידט: "בעיניי, אלה נושאים מרתקים. הדבר שהכי מעניין בהם הוא האופק הרחוק. אני אוהב את קצב החיים הנובע מהם, את היזמות ופריצת הגדרות. אני מרותק לפערים בין קצב הצמיחה של התעשיות האלה, מול הקצבים האטיים של הבירוקרטיה הממלכתית".

יעקב ליצמן, האם הוא יו"ר

ועדת הכספים הבא?

זו בשורה פחות טובה לאוצר מאשר אברהם רביץ חילופי השלטון ופרישתו של גולדשמידט מעלים את השאלה, למי תעבור ראשות ועדת הכספים. בבורסה הפוליטית מעריכים כי היא תלך ליהדות התורה החרדית. שם מתמודדים על התפקיד יעקב ליצמן, ומי שכבר ישב בראש הוועדה, ח"כ אברהם רביץ. הסיכויים נוטים לכיוונו של ליצמן, המזוהה עם הפלג החסידי של המפלגה. ליצמן אומנם נכנס לכנסת רק לפני כשנה וחצי, אך הוא מחזיק בניסיון עסקי של ממש, ונחשב בוועדת הכספים לאיש מקצוע נעים הליכות. לו היו שואלים את חברי הוועדה, הם היו בוחרים כנראה בליצמן. רביץ, לעומת זאת, אינו חבר בקדנציה הנוכחית של ועדת הכספים, ועל כן סיכוייו פחותים.

ח"כ ליצמן הוא איש עסקים מנוסה, ואדם נוח לבריות. השקפת עולמו המדינית מתונה יחסית לזו של אברהם רביץ. הוא מקורב לראש עיריית בני-ברק מרדכי קרליץ, הנהנה אף הוא ממוניטין של איש עסקים מנוסה ופוליטיקאי ממולח.

בשנה האחרונה פעל ח"כ ליצמן להגדלת ההזרמות לחינוך החרדי, אך בניגוד לדימוי הרווח, הוא פעל גם למען נושאים חברתיים כלליים. במובן זה, ליצמן הוא בשורה פחות טובה לאוצר מאשר רביץ. כי רביץ יהיה טוב לחרדים, ובמקביל יהיה נוח גם לתפיסות המוניטריות הנוקשות של האוצר.