"הדבר שהגברים הכי רוצים זה מין. זה משתלט להם על השכל. לאיבר המין שלהם יש
חיים משל עצמו, והם עבדים שלו ומשרתים אותו יותר ממה שהוא משרת אותם. זה מעורר
חמלה. הם בעצם לא חופשיים. גברים שהולכים בעקבות האבר אינם חופשיים". את זה
אומרת ענת גוב, והיא יודעת על מה היא מדברת. בימים אלה מציג תיאטרון הקאמרי
את 'ליזיסטרטה 2000', מחזה שכתבה בעקבות הקומדיה היוונית 'ליזיסטרטה' של אריסטופנס.
הנשים בשתי הקומדיות מכריזות חרם מין עד אשר ייעשה שלום. וזה עובד. כי הגברים
הרי לא יכולים בלי מין. אז הם עושים שלום.
כ-1,600 שנה מפרידות בין שתי הקומדיות, אבל נראה כאילו דבר לא השתנה. הגברים
יוצאים למלחמות, הנשים דואגות בבית, הילדים גדלים ונעשים לחיילים שיוצאים למלחמות
ונשותיהם דואגות בבית. דבר אחד כן השתנה. הנשים המודרניות אינן מכריזות חרם
מין. למה לא, בעצם? גם גוב לא מבינה. מבחינתה, הנשק של הנשים הוא הגוף, והכוח
שלהן הוא עוצמה בשיתוף פעולה. היא מספרת שפלשתינית אחת התקשרה אליה, והיא סיפרה
לה על המחזה שהיא כותבת. Let s do it אמרה לה הפלשתינית, והתכוונה לחרם המין.
"מותר להשתמש במין למטרות נעלות", אומרת גוב. "רובנו משתמשות בו כדי להשיג
שמלה, ובואו נהיה כנות עם עצמנו - אפילו כדי להשיג אווירה נעימה יותר בבית.
אז למה לא להשתמש בו כדי להשיג שלום?". גם מרגלות שמשתמשות במין כדי לחלץ סודות
מהאויב זה בסדר, היא אומרת. "זה סוג של הקרבה, כדי להציל את ארצך, וזו מטרה
נעלה".
'ליזיסטרטה 2000' אמנם מתרחשת בעת העתיקה, אך גוב שמה בפי הדמויות סלנג, גסויות,
ביטויים ושירים שמעניקים למחזה ממד של אקטואליה מקומית. גוב כתבה מחזה בתוך
מחזה בתוך מחזה. הזמן הוא 411 לספירה. המקום: אתונה. המצב: מלחמה בין אתונה
לספרטה. הרקע: לנשים אין זכות בחירה ואין זכות להביע דעתן בעניינים חשובים.
כמחאה הן מעלות את המחזה האסור 'ליזיסטרטה' של אריסטופנס. הדמיון בין עלילת
המחזה המוצג לבין העלילה "המציאותית" גדל כל הזמן, עד ששתי העלילות משתלבות
זו בזו, ואת המסגרת לשתיהן יוצר הקהל היושב באולם 'הקאמרי' וצופה ב'ליזיסטרטה
2000'.
נשות ספרטה ואתונה משתפות פעולה בחרם המין שהן מכריזות על בעליהן ופורשות ליער.
שם הן מנצלות את הזמן כיאות, כדי להרחיב את השכלתן על גוף האישה, בעוד הגברים
מתצפתים במשקפות על נשיהם. המדאם שבהן (תחיה דנון) משרטטת על החול תרשים של
אבר המין הנשי ומלמדת אותן מהו קליטוריס. ברור שבעיני הגברים זהו גילוי וחידוש,
אבל גם בין הנשים יש שאינן יודעות דבר וחצי דבר על קליטוריס ועל תפקידו כגורם
הנאה באקט המיני, והמדאם מסבירה להן על קליטוריס ועל הרבה יותר מזה. סצנה זו
אינה קיימת במחזה המקורי והיא יציר דמיונה של גוב. למה צריך קליטוריס על הבמה?
גוב: "זו מילה יוונית, לכן בחרתי בה ולא במילה העברית - דגדגן".
- את אומרת שהנשים לא מכירות את גופן או שהסצנה הזאת היא חלק מדיבור נשי חופשי
ופומבי על הגוף הנשי?
"לא. זו סצנה קומית, וזו היכולת של הנשים - לצחוק על זה. לראות בהומור את כל
ההתעמלות הזאת שנקראת מין. עבור גברים מין זה הדבר הכי חשוב בחיים, אז לא צוחקים
על זה. הרצינות של הגברים גורמת לנשים לקחת זאת בהומור. הרצינות היא המצחיקה".
- מין חשוב לנשים פחות מאשר לגברים?
"אצל נשים האהבה היא הכי חשובה, ומין הוא רק ביטוי שלה. מין חשוב לנשים לא
בגלל העניין הפיזי אלא בגלל מה שהוא מבטא. רוצים אותך. את נחשקת. אילו גברים
היו מכריזים שביתת מין, נשים היו עומדות בה טוב יותר. נשים יכולות להתייסר
מאד אם אין להן מין, אבל עדיין לשלוט בזה. עובדה - אונס והטרדה מינית הם נחלת
הגברים. נשים שולטות ביצר. הן לא תופסות לגברים בישבן כי הן לא יכולות להתאפק,
והן עדיין לא מטרידות גברים מינית. גם כשהן רואות גבר סקסי, הן יחלמו שהוא
מאוהב בהן. הן רוצות להתחתן איתו ולעשות חמישה ילדים".
- את מתארת את הנשים כרומנטיות ללא תקנה, אבל אריקה ג'ונג כבר בשנות ה-80'
כתבה על "זיונים מרוכסנים" ב'פחד גבהים'. זה לא הורס את התדמית הרומנטית?
"אם הכתיבה טובה - דיבורים על גוף נשי לא מקלקלים רומנטיקה. 'ליידי צ'טרלי'
של ד"ה לורנס איננו ספרות קנונית. זה ספר על גבול הרומן הרומנטי, אבל בשעתו
שימש כפורנו. קראו אותו בגלל התיאורים. גברים כותבים על מין בצורה רצינית יותר.
נשים - לא. תיאורי המין של צרויה שלו הם תמיד בהומור ואירוניה. וזה גם מה שמאפיין
שיחות נשים על מין. צחוקים".
אל תטעו בגוב. בתיאטרון היא שמה בפי השחקניות את המילה קליטוריס, אבל מחוצה
לו היא שמרנית מהדור הישן. היא טוענת שהמין החופשי הרג את הרומנטיקה, את המסתורין
ואת הציפייה. היא נגד להתמסר בקלות. יש לה שתי בנות, והיא מקווה "שהן בסדר.
אני, בכל אופן, מעבירה להן את המסר". סדרת הטלוויזיה 'סקס והעיר הגדולה' מביכה
אותה בגלל העירום והמשגלים, אבל "אני אוהבת אותה יותר מאשר את אלי מקביל, המיוסרת
והבכיינית שמחפשת חתן, ואני אוהבת את לינק שמשתמשת במיניות שלה בהומור", היא
אומרת.
- ב'הבימה' מציגים בימים אלה את 'מונולגים מהווגינה'. ראית את זה?
"ראיתי את ההצגה בניו יורק. הגרסה האנגלית יותר קלה לי לעיכול. אני לא אוהבת
את המילה 'כוס', קל לי יותר עם המילה האנגלית 'קאנט'. בהצגה שאני ראיתי היו
רק נשים ושני גברים, שנראו די אומללים".
- למה אומללים?
כי הנשים צחקו מדברים שהם לא הבינו. שחרור הנשים מאיים על הגברים. הם לא אוהבים
את כל הדיבורים האלה של נשים על מין, כי יש בזה חוצפה. השיחות האלה מערערות
דבר מובנה, שלפיו לגברים מותר לדבר על מין ולנשים - לא. שיחות נשים הן סוג
של מרד. כל מה שאישה עושה כדי להשתחרר מהדימוי הקולקטיבי שלה הוא מרד, ואין
דבר אהוב עלי יותר מנשים מורדות. חוצפניות".
'מונולוגים מהווגינה' הוא מחזה של מחזאית אמריקנית, איב אנסלר, שהייתה קורבן
לניצול מיני בילדותה. בקטע מריאיון איתה, המצוטט בתוכניית ההצגה, היא מספרת
כיצד נולד הרעיון לכתוב את המחזה: "לפני שנים אחדות דיברתי עם פמיניסטית ידועה
והגענו לדבר על מין ומנופאוזה. ואז היא התחילה לדבר פתאום על הווגינה שלה בצורה
שלילית. היא דיברה בכזה בוז, שהייתי בהלם. כיצד נשים יכולות לדבר כך על עצמן?
אני פוגשת פמיניסטיות רבות שחושבות באופן מבריק, אך עדיין שונאות את גופן.
הייתי מוטרדת, ולכן התחלתי לכתוב את המחזה. הייתי מוטרדת בקשר לווגינות". אנסלר
קיימה ראיונות עם מאות נשים ושאלה אותן על הווגינות שלהן. "התחלתי לדבר עם
נשים על המחשבות ועל הרגשות האינטימיים שלהן. ראיינתי נשים מבוגרות, ילדות,
אימהות חסרות בית, פרופסוריות, גרושות, קורבנות אונס, נשות קריירה, רווקות
עירוניות ואחרות, ממוצאים שונים: אפרואמריקני, לטיני, אסיאתי, אמריקניות לבנות,
יהודיות ועוד. בתחילה הנשים נרתעו מהשיחות איתי, אך לאחר שהתחילו לדבר, אי
אפשר היה לעצור אותן. לכל אחת היה סיפור מצמרר אחד והטובים שבהם נכנסו למחזה".
שלוש שחקניות מעלות את המחזה: גילה אלמגור, איילת זורר ולני שחף. מלבד המונולוגים
הן משוחחות עם הקהל ומציגות לו שאלות. "איך אתם קוראים לזה?", שואלת גילה אלמגור
את הקהל. "אימא שלי הייתה קוראת לזה 'שם'. היא הייתה אומרת לי: גילה, תרחצי
מאחורי האוזניים, מתחת לבית השחי וגם שם". ואז אילת זורר קמה ואומרת שהיא קוראת
לזה "כוס", ומבקשת מכל הקהל שיגיד יחד איתה "את המילה הזאת". והקהל, יש חלק
שמתבייש ויש חלק שאומר.
אחד המונולוגים עונה על השאלה: האם ראית פעם את הווגינה שלך? גילה אלמגור,
במונולוג של אשת עסקים לחוצה, אומרת שאין לה זמן לזה, כי צריך מראה וכל מיני
פוזות, ועד שמסתדרים, זה לוקח זמן ואין לה זמן לזה. מונולוג אחר עונה על השאלה:
איך היית מתארת את הווגינה שלך? וכאן איילת זורר, במונולוג של אישה בוסנית
שנאנסה באכזריות, מתארת את הווגינה שלה ככפר שקט ושלו. אבל לא עוד. לא מאז
שבאו החיילים. לני שחף מדברת על אורגזמות של נשים. יש לה מונולוג של לסבית
מקצועית, שהתענוג שלה בחיים הוא לחלץ גניחות מנשים, והיא מדגימה סוגי גניחות.
משהו בדומה לסצנת האורגזמה המזויפת של מג ראיין בסרט 'כשהארי פגש את סאלי'.
יש מונולוג של אישה שאביה התעלל בה מינית בילדותה, ויש מונולוג של אישה מבוגרת
שכבר "מזמן לא ביקרה שם". יש מונולוגים מצחיקים ויש רציניים, יש מרגשים ויש
שלא נוגעים. אבל כולם מצדיעים לנשיות ולגוף הנשי ועולה מהם קריאה לנשים לזנוח
את הבושה ואת המבוכה בכל הנוגע לגופן, לנשיותן ולאברי המין שלהן; בייחוד לאור
העובדה שכבר במאה החמישית הבינו שגופה של האישה הוא נשקה. המחזה מועלה ב'בימרתף',
האולם הקטן ביותר של התיאטרון הלאומי, אולם ב'הבימה' אומרים שגם לו היו מציגים
אותו בבלומפילד, לא היה שום קושי למלא את האיצטדיון.
רק במקרה גם 'הבימה' וגם 'הקאמרי' מעלים מחזות שסובבים סביב נשיות ומין. העובדה
שאפשר לעשות גרסה לשנת 2000 ל'ליזיסטרטה' הקלאסי וש'מונולוגים מהווגינה' הוא
להיט, אף שאינו מזעזע בנועזותו, מעידות על כך שלעולם ועד יתקיים הקשר בין מלחמות
וגברים, גברים ומין ועל כך שהעיסוק בגוף האישה מעניין. מעניין, כנראה, הרבה
יותר מהעיסוק בגוף הגבר. עובדה. מתי עשו גברים שביתת מין כדי להפסיק את המלחמה
וכמה מחזאים כתבו על מונולוגים מהפין?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
