"הפסיכיאטור הדיגיטלי שלי"/ דוד אבידן

הוצאת בבל, 2001 (1974) "התוכנית-הדיאלוגית 'אליזה', בה השתמשתי לצורך כתיבת ספר זה, היא שותף של 50-50 בתהליך הביצועי: אני מתקתק שורה, המחשב מתקתק שורה. כך אני מגיע, בניתור אבולוציוני נפעם, ליחס של אחד-לשניים... אני מאמין ומקווה, כי בעתיד נכתוב יותר ויותר על מסופים ופחות ופחות על מכונות-כתיבה (בעט חדלתי לכתוב כבר בגיל שבע-עשרה) וכי תיכתבנה תוכניות-מילוליות מתוחכמות יותר ויותר. אולי נגיע בעתיד הלא-רחוק לאפשרות לתקתק שורה - ויתוקתק עמוד, לתקתק עמוד - ויתוקתק ספר".

אם הקטע הזה היה נכתב לפני שנה למשל, זו היתה חוכמה קטנה מאוד. אבל הוא נכתב ב-1974, לפחות עשרים שנה לפני שסטיבן קינג בכלל ידע מה זה אי-מייל. הסתובב אז ברחובות תל-אביב איש הוזה, דוד אבידן ז"ל, משורר וקולנוען דיגיטלי שחי בעולם אנלוגי. ספרו "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" עומד לצאת לאור מחדש בהוצאת "בבל" ולהראות לכולם מי כאן הקדים את זמנו.

הספר מכיל, פשוטו כמשמעו, שיחות שקיים אבידן עם פסיכיאטר-רובוט, הבנוי על בינה מלאכותית. לא מדובר בהברקה חד פעמית: אבידן עסק כל חייו בעתיד ובקשרים החדשים שהוא ייצור בין האדם למכונה. בהתאם, הוצאת הספרים שהקים בזמנו נקראה "המאה השלושים בע"מ".

והנה שלוש תקוות שהביע בסיום "הפסיכיאטור":

1. מחשבים מסוגלים להיות יותר 'אנושיים'. 2.

בני-אדם מסוגלים להיות יותר 'מחשביים'. 3.

צעידת האדם לקראת המכונה, שהיא, כידוע, המשך גופו ומערכת-עצביו... הופכות אותו למוכשר יותר לחיות בעולם של מחר". עתידנות, גרסת הסבנטיז.

קטעים מהספר באתר ההוצאה www.babel.co.il