בחלקו של ג'ומעה אל-קסאסי, מהתנועה האיסלאמית, נפל הכבוד המפוקפק להיות ראשה
של העיר הענייה ביותר בישראל, רהט. פיני בדש, איש ימין, הוא ראש אחת המועצות
היותר מבוססות, עומר, והקונפליקט המעמדי הזה בא לידי ביטוי במרירות ורגשות
קיפוח מצד אחד, ובתלונות בלתי פוסקות על פגיעה ברכוש מצד שני. על כן, נדיר
ומפתיע היה לראות אותם מתאחדים במאבק למען חוקי הנגב, יחד עם ראשי עיירות הפיתוח
ופרנסי העיר באר-שבע. "לראות אותי ואת אל-קסאסי יד ביד", נדהם פיני בדש מעצמו,
"זו סכנה למדינה". ואילו אל-קסאסי, בפרץ אופטימיות, מודיע שזוהי תחילתה של
ידידות מופלאה.
עכשיו זמנן של חגיגות הניצחון, והשבוע כבר אירח אל-קסאסי את כל 30 ראשי הרשויות
בנגב בביתו, לחאפלה חגיגית לכבוד החוקים המיטיבים עם הנגב. "איך אומרים אצלכם
בעברית", הוא אומר, "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. זו אבן-פינה, צעד ראשון. לבדואים
חסרים הרבה דברים, ואנחנו היום מתייעצים ובודקים אם נוכל לחוקק עוד חוקים,
ממוקדים בטובת הבדואים. אבל עוד מוקדם לדבר על זה".
אבל ככל שיתגאה אל-קסאסי בהישגו הפוליטי, רבים הבדואים שמביעים סקפטיות לגבי
יכולתם של החוקים לכבות את השריפה, שריחה עדיין לא מורגש אולי, אבל היא כבר
בהחלט החלה. משכילים בדואים שעמם שוחחנו אומרים שסיר-לחץ שדחסו בו עוד ועוד
במשך 50 שנה, סופו להתפוצץ, והשאלה היא רק מתי.
הזעם מנותב לעבריינות יום שלישי, רהט, בעת השביתה הכללית שליוותה את המאבק
על חוקי הנגב. ילדים, צוהלים על החופש הבלתי צפוי, מדוושים על אופניים, מחליקים
בקורקינט. שתי נשים עם מצלמה מספקות שעשוע ליום חסר-המעש, והילדים קוראים בהתלהבות
לצלמת "סווריני, סווריני", כלומר צלמי אותי, צלמי אותי.
ללשכת האבטלה הסגורה הגיעו בכל-זאת שלושה מובטלים. מה כבר ההבדל, עבודה אין
גם כשהלשכה פתוחה. אחוזי האבטלה ביישובי הבדואים נעים בין 12% ל-18.3% - הגבוהים
ביותר בארץ. יישובי הבדואים תופסים את כל קרקעית דוח העוני. אחרי רהט, הענייה
ביותר, ממוקמת ערוער כשנייה הכי ענייה, תל-שבע השלישית, כספייה רביעית, שגב
שלום ולקייה במקומות השישי והשביעי בהתאמה. לעומתן, באר-שבע השכנה ממוקמת במקום
107, ועומר במקום 201, מתוך 204 הרשויות והערים שדורגו.
העיר נראית שלווה, כמעט מנומנמת בשל השרב, אבל ג'יהאד אל-סנאע, ד"ר למדעי המחשב
ואיש סאיטקס בעברו, אומר שהשלווה הזאת מדומה. "יש כלל פשוט", הוא מזהיר. "לכל
חברה, כמו לכל כלי-קיבול, יש קיבולת מסוימת, ומעבר לה הוא מתפוצץ".
במרכז המסחרי של רהט מסתמנת תנועה ערה. לבית-המרקחת נכנסות שתי צעירות. אחת
בגלביה אפורה, רחבה וגסה, ושביס מסורתי לבן; השנייה בחצאית אפורה צמודה עם
שסע, חולצה ורודה הדוקה שמגלה את פרקי-הידיים, ומטפחת צבעונית תואמת. בכניסתן
הן חולפות על-פני בדואית מבוגרת היושבת על הרצפה בגלביה מסורתית שחורה רקומה.
אין כמו התמונה הזאת להמחיש עד כמה נקרעת היום החברה הבדואית בין מסורתיות
למודרניות, בין האוהלים נטולי הרצפה לשיכונים העירוניים מצופי הבטון, בין הפינג'אן
למכונת האספרסו, בין הסמים והפשע ההולכים יד ביד עם עוני כבד, לבין שכבת משכילים
הולכת ומתעבה.
היום הבדואים בישראל הם לא האוכלוסייה השקטה, האדיבה ומכניסת-האורחים שמתקשרת
אסוציאטיבית עם פיתות טאבון, מדבריות וחוסר מוחלט ברצון לבעלות על קרקע וברגשות
לאומיים. חלק מהזעם, אומר אל-סאנע, "מנותב לכיוון עבריינות כלפי רכושם של אחרים".
למשל תושבי עומר. חלקו כבר מתועל למסגרות פוליטיות יותר. באירועי אוקטובר של
ערביי ישראל יצאו גם הבדואים למחות.
ההפגנות עברו בשקט, כמו יום האדמה האחרון, שאופיין בדגלים שחורים, נטיעות והכשרת
דרכים. אבל אין מקום לספק: התנועה האיסלאמית הולכת ומתחזקת בקירבם, ואיתה רגשות
לאומניים ומיאון להמשיך להסכין עם המצב הקיים. השקט הזה זמני בהחלט, וסיר-הלחץ
הבדואי, המבעבע מתחושות מרירות על מדיניות מפלה זה שנים ומתובל חזק במתחים
פנים-חברתיים, הוא פצצת-זמן שאם לא תנוטרל, הדי הפיצוץ שלה עוד יישמעו למרחוק.
"יום אחד אנשים יקומו ויצעקו", אומר ד"ר איסמעיל אבו-סעד, דוקטור למדיניות
חינוך באוניברסיטת בן-גוריון, נשוי לאמריקנית ומקים המרכז לחקר התרבות הבדואית
באוניברסיטה. "הבדואים הם פצצה מתקתקת שעלולה להתפוצץ כל רגע, ומהפיצוץ הזה
כולם יפסידו, גם הבדואים וגם המדינה. המדינה שינתה את חייהם אבל לא סיפקה מצדה
את הסחורה שהיתה אמורה להתלוות לשינוי. ההזנחה, צורת הטיפול והפטרוניזם רק
מחמירים את המצב. הרבה אנשים חוזרים עכשיו בתשובה והולכים לתנועה האיסלאמית.
היא לפחות פותחת גני-ילדים ועוזרת בשכונות העוני שבהן לאנשים אין לפעמים מה
לאכול".
"הבדואים", אומר אל-סאנע, "הם עולם שלישי בתוך מדינה מודרנית, ויש הרבה כעס.
נכון, יש יישובים והכניסה מטופחת, אבל ליישובים האלה אין מה להציע. אפשר להגדיר
אותם כבתי-מלון גדולים שאנשים ישנים בהם. כמו מעונות סטודנטים, אבל לכל החיים.
"אין מקומות תעסוקה, אין תחבורה ציבורית, היישובים מנותקים. אתה לא יכול לנוע
ביניהם אם אין לך רכב, ובחלק מהיישובים יש טרנזיטים פרטיים שעושים הסעות, בדיוק
כמו שעשו השחורים בדרום-אפריקה. ולהתנחלויות עם עשר משפחות מפעילים קו. אין
בנקים. רק ברהט יש דואר, והבדואים משלמים את כל החשבונות בדואר או בבנק, כי
הם לא מחזיקים כרטיסי-אשראי.
"כיוון שהבדואים תופסים את עצמם כחברה חלשה, שלא תוכל לעזור לעצמה, הם מצפים
שהחזקים יותר, כלומר החברה היהודית, ייתנו יד ויעזרו. אבל אפילו שירותים בסיסיים
שיישובים יהודיים מקבלים, אנחנו לא מקבלים".
נוסחת הקסם לא עבדה היחסים המורכבים של הבדואים החלו עם קום המדינה, כאשר הלאמת
הקרקעות הגורפת כללה גם את אלה שעליהן ישבו הבדואים, על-פי טענתם, במשך אלפי
שנים. בראשית שנות ה-50 הפכו מרביתם לאזרחים ישראלים נושאי תעודת-זהות כחולה,
ובמשך שנים נחשבו אוכלוסייה שקטה ולויאלית.
הרעיון לעייר את החברה הבדואית לא היה נטול כוונות טובות: כיוון שהמדינה התקשתה
לספק את השירותים והתשתיות הנדרשים לשבטים הפזורים, צץ הרעיון לרכז אותם בערים,
וכך לשפר את תנאי חייהם.
העיור נשא עמו הבטחה לרמת-חיים ואיכות חיים, שקסמה גם לבדואים רבים. הסנונית
הראשונה היתה רהט, שהוקמה ב-1980 והיום היא עיר בת 30 אלף תושבים. אחר-כך הגיעו
תל-שבע (1984), כספייה, ערוער ושגב שלום (1988), וב-1990 קמו בנות-הזקונים
לקייה וחורה. לפני שלושה חודשים אושרה הקמת שבעה יישובים חדשים, מרביתם עם
שמות עבריים להפליא כמו בית פלט, מרעית ומולדה.
אבל נוסחת הקסם לא עבדה. אלפי הדונמים שהחזיק כל שבט הפכו לחצי דונם או דונם
למשפחה ביישוב הקבע, בלי מקום לעדר הכבשים או לגמלים. 50 אלף בדואים גרים עדיין
ב-45 יישובים לא מוכרים - אותם מאהלים וצריפים עם צלחת לוויין, חמור וטנדר
ליד הבית, שאנחנו מכירים מכבישי הדרום. שם הולכים לבית-הספר כמה קילומטרים
ברגל, מדברים מסלולרי כי אין קווים של בזק, מקבלים חשמל מגנרטור ולא מורחים
בטון על רצפת האוהל, כי אז הוא ייחשב מבנה לא-חוקי שהמדינה אמורה להרוס.
"המדינה מנסה להקשות את החיים ליושבי היישובים הבלתי מוכרים, כדי שיעברו ליישובים
העירוניים", אומר ד"ר אבו-סעד. "בהתחלה אנשים עברו, כי חשבו שיהיה בסדר. אבל
דווקא בערים יש בעיות סמים, פשע, אין תעסוקה, יש משכנתא על הבית וההכנסה היא
מינימלית. מבחינה כלכלית, המצב טוב יותר ביישובים הבלתי מוכרים. לא רק שאין
להם הוצאות מיותרות, יש להם הכנסות נוספות מהצאן והחקלאות, והם עובדים במגזר
היהודי. כלכלית לא כל-כך כדאי להם לעבור. הם רואים את בני-המשפחה שלהם גוססים
שם".
יש אנשים שנשארו למען המסורת באוהל?
"מעט. היום הסמליות של האוהל היא חלק מהרומנטיקה על הבדואים. היא לא קיימת.
הם מודעים למציאות ורוצים להשתלב. הרי ליד כל אוהל את רואה צלחת לוויין ומכונית,
וכל בדואי הולך עם פלאפון. הבעיה היא שיש עכשיו בסביבות 40 אלף בתים לא חוקיים
בפזורה, וזו תהיה קטסטרופה גדולה אם ינסו להרוס אותם".
בסוף צריך למצוא בעל מהשבט הצירוף של האבטלה הכבדה, העוני ואולי גם המשבריות
המלווה בדרך-כלל חברות משתנות, דחפו רבים, בעיקר את הדור הצעיר, לסמים ולפשע,
כמו עבירות רכוש וגביית דמי-חסות (פרוטקשן) מאתרי בנייה.
"האבטלה הגבוהה", אומר אל-סאנע, "נובעת מההשכלה הנמוכה ומתמיכה לא מתאימה,
אבל גם מתרבות. מוסר העבודה של החברה הבדואית נמוך מאוד היסטורית. הם עיבדו
את האדמה שלושה חודשים בשנה, ובשאר הזמן התבטלו ונחו.
"האבטלה גם יוצרת נורמות של עבריינות. למובטלים יש כל הזמן שבעולם לחשוב, ואז
הם חושבים גם על דברים רעים. מי שגונב ויכול להתפרנס מזה, אומר, למה שאני אלך
ללמוד ולהשקיע? במקום לתת לאנשים את השקל, מערכת הרווחה צריכה לתת להם כלים
להביא את השקל לבד. תשלומי ההעברה יוצרים דור של מובטלים תלותי, עצלן ואדיש.
זה גם משפיע על הילדים: אם אבא שלי מובטל ונשאר כל היום בבית, למה שאני אלך
לבית-הספר? אני אשאר איתו בבית".
מערכת החינוך אינה מצליחה להקנות ערכים חדשים, ובכלל רחוקה מלהשביע רצון. "כמעט
בכל היישובים הבדואים", אומר אל-סאנע, "אין אפילו ספרייה עירונית אחת. מתוך
אלה שנכנסים למערכת החינוך, רק 30% מסיימים 12 כיתות, ומתוך אלה אחוז מאוד
קטן מגיע לאוניברסיטה".
איך אתה מסביר את זה?
"חלק מהבעיה נעוץ בהורים. ברור שהם רוצים שהילדים שלהם ילמדו, אבל זה לא באמת
מעניין אותם אם הילדים ילכו או לא ילכו לבית-הספר. הלכתי פעם לפגישת הורים
של אחי בבית-הספר היסודי. יש בשכבה שלו קרוב ל-200 הורים והגיעו פחות מ-20".
"לצערי", הוא מוסיף, "חלק מהבעיה הוא שהרבה מהמורים והמנהלים של בתי-הספר מתחתנים
עם יותר מאשה אחת. זה המודל שהילדים שלנו רואים, וזה מאוד עצוב".
למרות שהחוק בישראל אוסר על ריבוי נשים, התרבות האיסלאמית מתירה זאת, ובדואים
רבים, כולל אישי ציבור, ממשיכים לשאת מספר נשים.
ואם הוזכרו כבר נשים, מצב הבנות השואפות להשיג השכלה גרוע בהרבה מזה של הבנים.
יש הורים שאפילו אינם שולחים את בנותיהם לבית-הספר כיוון שזה כרוך בנסיעה באוטובוס
מעורב. כאשר מדובר בהשכלה גבוהה יותר, המצב מסתבך עוד יותר.
"כאשר אני למדתי לתואר ראשון, לפני שש שנים, היינו שש בדואיות בקמפוס", אומרת
סראב אבו-רביע (24), אחת משתי הבדואיות הראשונות המשלימות בימים אלה תואר שני
באוניברסיטת בן-גוריון. "היום יש 126, שזו התקדמות אדירה. אבל עדיין, הבנות
יוצאות ללמוד, ואחרי שלוש-ארבע שנים חוזרות לשבט עם ערכים שלא היו להן קודם,
כמו זכותן להחליט החלטות הקשורות בהן, ונוצר קונפליקט.
"אם היא משכילה, נותנים לה לרוב מרחב החלטה מסוים. אבל היא לא מצליחה לפרוץ
בתחום קבלת ההחלטות האישיות החשובות באמת, כמו בחירת בן-זוג. עדיין עליה לבחור
בן-זוג מהשבט שלה או מקבוצת השבטים שמוסכמים עליו. זאת לעומת גבר, שלו מותר
לבחור אשה מכל מקום. אלה שהתמזל מזלן, פוגשות מתוך הרפרטואר המוצע להן את האדם
המתאים. אחרות מתפשרות על גבר פחות משכיל, וחלק מחליטות להישאר לבד".
את נשואה?
"לא עדיין לא, אבל אני מתכננת. אני רואה בזה חלק אינטגרלי מהחיים. אם ירצה
השם, אמצא את הבנאדם המתאים. זה מאוד מורכב, כי קשה למצוא אדם כזה, במיוחד
בחברה כל-כך מסובכת".
הסטיגמה הזאת היא התרבות שלי אל-סנאע נולד בתל-ערד וגדל בלקייה. כשהגיע לגיל
תיכון, החליטו הוריו שלא להסתפק בבתי-הספר הבדואים, שנתפסו כסוג של פשרה, ושלחו
אותו עם אחיו ושני בני-דודים לתיכון הנוצרי-אורתודוקסי בחיפה, שם למדו בשפה
הערבית וגרו יחד בדירה שכורה. אחרי שהשלים תואר ראשון ותואר שני במדעי המחשב
באוניברסיטת בן-גוריון, עבר לעבוד בסאיטקס, וגר ברמת-השרון וברמת-אביב ג'.
"בתוך סאיטקס", הוא נזכר, "היתה אווירה מאוד טובה. זה המקום השני שאהבתי בחיים
שלי אחרי בן-גוריון. הכול היה מצוין חוץ מהקושי לשכור דירה. הסיטואציה הכי
קשה היתה כשאמרו לי 'בסדר, בוא נחתום', ובפגישה בעל-הדירה הסתכל עליי ואמר,
'אתה יודע, עוד לא דיברתי עם אשתי', וחזר בו. אחר-כך מישהי מסאיטקס עזרה לי
והלכנו יחד לחפש דירה".
ב-1995 עזב את סאיטקס ועלה על מטוס לאוניברסיטת סטוניברוק בניו-יורק, ללימודי
דוקטורט בגרפיקה ממוחשבת ומציאות מדומה. במקביל עבד תקופה ב-IBM. לפני שנה
וחצי חזר לנגב, ללקייה, וכעת הוא מלמד באוניברסיטה.
גם אבו-סעד חזר בסופו של דבר לנגב, עם זיכרונות ממקומות אחרים. "שלוש השנים
המאושרות בחיי", הוא אומר, "היו בלימודים במינסוטה לתואר שלישי. בלי בדיקות
ביטחוניות, בלי סגר, בלי חשדות. הייתי אדם חופשי, שווה ועצמאי. הייתי מאושר".
בלי ספק, חוויית האחר של אבו-סעד נחוותה במלוא עוצמתה בכניסות וביציאות מישראל,
לנסיעות מקצועיות, לביקורים אצל משפחת אשתו בארצות-הברית.
"שדה-התעופה היה ממש סיוט. שואלים הרבה שאלות טיפשיות, לאן אתה נוסע, למה,
פוגעים בפרטיות, מוציאים דברים מהתיקים ולא מחזירים, חושדים בך. אני ישראלי
עד שאני מגיע לשדה-התעופה, אז אני מפסיק להיות ישראלי ועומד בתור של הזרים
בתור חשוד".
פעם אחת אבו-סעד ממש כעס ופרסם כתבה בעיתון. בעקבותיה נוצר קשר בינו לבין מנהל
שדה-התעופה, ישראל בן-חיים, שנרתם לעזור. מאז נוצר בין השניים קשר חברי, ובנתב"ג
עושים מאמץ לקבל הודעה-מראש מהבדואים היוצאים לחו"ל, כדי להקל עליהם את הבדיקות
הביטחוניות.
עם שובו, הקים אבו-סעד, בסיוע יהודי-אמריקני, את המרכז לחקר התרבות הבדואית
והתפתחותה באוניברסיטת בן-גוריון. המרכז מעניק מלגות ל-60 סטודנטיות בדואיות,
מציע תמיכה אקדמית לכל הסטודנטים הבדואים, מעודד לימוד מדעים בקרב תלמידי תיכון
ומבצע מחקרים. בחדר הקטן של המרכז תלויות תמונות של הסמלים הבדואיים: פינג'אן,
כפיות, גלביות, פיתות, הכנסת אורחים לאוהל.
לא מפריע לך לשמר את הסטיגמה הבדואית?
"מאוד, אבל זה בשבילי, כדי לשמר את התרבות. לבדואים יש אופי החיים הייחודי
שלהם שאפשר לדבר עליו ולחקור אותו, אבל צריך לעשות את זה בצורה מכובדת ולא
בצורה רומנטית. זה אחד המאבקים הגדולים, לשנות את הסטריאוטיפים שנוצרו כלפי
האוכלוסייה הבדואית".
גם חיילים בדואים מרגישים מוזנחים?
"יש חיילים שהולכים לצבא כי הם לא מוצאים עבודה, וזו הזדמנות לקבל כסף. בצבא
לא נותנים להם להיות כלום חוץ מגששים. כשהם משתחררים, יש להם תסכול כפול".
דובר צה"ל מוסר שמספר הבדואים המתנדבים לצבא נמצא דווקא בעלייה, ועומד היום
על כ-300 בשנה.
אבו-סעד מתאר מצב של לאומיות מתגברת, המאחדת את ערביי ישראל בתוך עצמם, ואת
הבדואים עם ערביי ישראל. "הרי הבעיה היא שהערביסטים לא קוראים את המפה. המדינה
עשתה הפרד ומשול, חילקה את המיעוט הלאומי הערבי לנוצרים, מוסלמים, דרוזים ובדואים.
אבל זה לא מצליח, כי הבדואי הוא ערבי, פלסטיני ומוסלמי. מה זה פלסטיני היום?
כל מי שגר בפלסטין לפני 1948, לא משנה אם הוא יהודי, בריטי, צרפתי או ערבי".
זו הסיבה שגם הבדואים הפגינו באוקטובר?
"במגזר הערבי הכול תירוץ. ההפגנות באוקטובר לא היו הזדהות עם אחיהם בפלסטין.
זו היתה הזדמנות לצאת ולמחות. אצל הבדואים היו הבעות מחאה מינימליות והמשטרה
עשתה בשכל, לא נכנסה ליישובים. אם היא היתה נכנסת, היו הרוגים גם בנגב.
"כל הסיפור הזה הראה שהקשר בין האוכלוסייה היהודית לערבית רופף. למעשה, הוא
אף פעם לא היה אמיתי. הכול היה ברמת הפנטזיות. אכלנו זה אצל זה והכול טוב ויפה,
אבל אין הדינמיקה של הביחד, כקבוצה אחת וכמדינה אחת.
"עכשיו באו עם הסיפור הזה של סלאח טריף, שזה סיפורי סבתא. אני מרחם עליו. אני
מקווה שייתנו לו לעשות משהו ושיוכיחו שאני טועה. שר ללא תיק, אין לו תקציב,
אין לו כלום. אם כבר הכרה, אז תנו לו הכרה מלאה. או-קיי, שלא יהיה שר חוץ או
ביטחון. אבל תחבורה? תיירות? תשתיות? מדע?
"עם כל הכבוד, נתנו לו להיות יו"ר ועדת שרים לענייני ערבים, שקודם מילא וילנאי
- אלוף בצבא, יהודי, גזעי, אשכנזי על הכיפאק, שר - ולא הצליח לעשות כלום. מה
סלאח טריף יכול לעשות? להתחנן על תקציבים? זה מביש".
יותר גרוע מהשטחים בעיניים של זר מבחוץ, רהט נראית עיר הצועדת בבטחה, על מדרכות
מרוצפות אקרשטיין, אל עבר הקדמה המובטחת, שגם אם תתמהה, בוא תבוא. המסגדים
מטופחים, הבתים נראים כמו וריאציה מדברית על טירות העושר של סביון וכפר שמריהו,
במגרש החנייה זרוע-הבורות חונות מכוניות חדשות, רובן יפניות. רוב הגברים מאובזרים
בפלאפון, לרוב מהודק כמו אקדח לחגורת המכנסיים. פה ושם רואים בדואי מבוגר במקטורן
אפור מעל גלביה, עם כאפייה ועקלה, לצד בחור במכנסי דגמ"ח ונעלי ספורט.
אבו-סעד לא מתרשם. "הלוא המצב של הבדואים בנגב גרוע ממצבם של הערבים בשטחים.
מה שרואים כאן זה שינוי חיצוני. קוסמטיקה. כדי להעביר שינוי אמיתי צריך להכין
את האנשים, לחשוף אותם, לדבר על זה. ובכך מערכת החינוך נכשלה בגדול".
ואיפה הבדואים? למה הם לא עושים כלום?
"הבדואים הם חברה מסורתית פטאליסטית, שאף פעם לא ניסתה לאתגר את הסמכויות.
הם מנסים להיות שקטים. בעיני הממסד, כשהם שקטים פירוש הדבר שהם יעני דפוקים,
אז לא צריך לעשות עבורם שום דבר. מפלגת העבודה התמחתה בלנצל את זה. עד 1988,
80%-70% מהבדואים הצביעו למפלגת העבודה. ומה עשתה עבורם העבודה? כלום. אז בבחירות
האחרונות, מעט מאוד בדואים הלכו להצביע. אולי 10%. הממסד ידע לנצל את שתיקת
הבדואים, אבל היום, כשהם עושים רעש, אז פתאום מייחסים זאת ללאומנות.
"חוץ מזה, הרי בכל הוועדות שמטפלות בענייני הבדואים אין בדואים. כולם יהודים.
כל ניהול ענייני הבדואים מתבצע על-ידי אנשים שלא מכירים את הבדואים ועובדים
יותר לטובת האינטרסים של המדינה מאשר למען האינטרסים של הבדואים".
בתו של הרופא הראשון סראב (שם מדברי שפירושו פטה מורגנה) אבו-רביע היא בתו
של הרופא הבדואי הראשון, ד"ר יוניס אבו-רביע. היא נולדה בבאר-שבע, למדה בבית-ספר
יהודי וגדלה בחברה יהודית. לחוויה הבדואית התחברה באמת רק באוניברסיטה. היא
רצתה ללמוד משפטים כדי להילחם בעוול שנגרם לאשה הבדואית, אולם ציון פסיכומטרי
גרם לה להתחיל במחלקה לחינוך. היא התאהבה במקצוע, נשארה בחינוך ומלמדת כבר
שש שנים בבית-ספר ברהט.
בקמפוס מסתובבות בנות בדואיות במגוון שלם של וריאציות על הנושא מסורת-מודרניות,
מבגדים כמעט מסורתיים ועד הופעות כגון ג'ינס ועל הראש המטפחת המסורתית. סראב
עצמה לובשת ביום פגישתנו מכנסיים מחויטים צמודים, חולצה צמודה, אם גם ארוכת-שרוולים,
נעלי עקב, שערה עשוי ופניה מאופרים בעדינות.
רצית ללכת ללמוד משפטים כדי להגן על האשה הבדואית המקופחת. כך את גם מרגישה
אישית?
"עם יד הלב, לא. אולי בגלל שאני דומה יותר, במרכאות, במראה חיצוני ובדברים
אחרים, לאוכלוסייה היהודית. רק בתיכון הרגשתי לפעמים אזרח סוג ב'. למדתי בתיכון
יהודי, וכשהיה פיגוע, היו באים אליי עם אצבע מאשימה". ֲ
כתבות
ני"ע
