"אחרי המלחמה, הרייך השלישי יחזיר הכל"

ורשה היתה מושג ביהדות שלפני השואה, כמו ניו-יורק של היום: הקהילה הגדולה ביותר באירופה, בת 375 אלף יהודים. חיו בה זה לצד זה רבנים ואדמו"רים, חזנים ושחקנים, סוחרים וקבצנים, מלמדים ודוקטורים, פוליטיקאים ועסקנים, סופרים וספורטאים. כל אלו נמחו לבלי שוב בארבע שנים של הרעבה, דיכוי, מרד והשמדה.

כמו ברוב איזורי שלטונם של הנאצים, גם בוורשה החלו הרדיפות בגזירות כלכליות. ב-17 באוקטובר 39', שלושה שבועות בלבד לאחר כיבוש העיר, הוטלו מגבלות ראשונות על הפעילות הכלכלית היהודית. כעבור חודש הוקפאו החשבונות היהודיים בבנקים.

בינואר 40' חוייבו היהודים להצהיר על כל רכושם. בחודשים הבאים הוחרמו העסקים היהודיים בצורה שיטתית. היהודים חיו על חסכונות העבר, וכאשר אלו אזלו - החלו סובלים חרפת רעב. עשרות אלפים גוועו ברעב ובקור של החורף הפולני הקשה.

בארכיון יד ושם שמורות עדויות רבות על אשר התחולל בוורשה בעת השואה, לפני הקמת הגטו, ולאחר מכן. באחדות נמצא גם תיאור מפורט של הדיכוי הכלכלי ותוצאותיו, וקטעים מהן מובאים כאן בפרסום ראשון. חשוב לזכור, שלפחות בשנה הראשונה לשלטון הגרמני בוורשה, עדיין לא החליטו אדולף היטלר וחבר מרעיו על השמדת יהדות אירופה בצורה שיטתית וסדרתית. המטרה אז היתה לכפות על היהודים תנאי חיים קשים ככל האפשר, בהם יחיו רק כל עוד הם מביאים תועלת תעשייתית לרייך השלישי.

ההרעבה היתה אמצעי בדוק להמתה "טבעית", ושלילת הקיום הכלכלי היתה הדרך המרכזית להשיג את ההרעבה. לכן, אין מדובר כאן סתם בגזילת רכוש, אלא בצעדים שנועדו במכוון להמית את יהודי ורשה. שוד הרכוש היה, לפיכך, שלב חיוני בהשמדה הפיזית. השוד לא קדם לרצח; הוא היה חלק ממנו.

מבריח תפוחי האדמה

דוד אפרתי היה בן 14 כאשר נכבשה ורשה. "כשהגרמנים נכנסו, כל החנויות שהיו לנו נשרפו מההפצצות והיה רעב בבית". הם "העמידו בכל מיני מקומות בוורשה מכונית, וחילקו לחם לפולנים. אני רצתי למקום כזה, ואז, פעם ראשונה - ידעתי שיש אנטישמיות, וזה ברור היה לי - אבל פעם ראשונה שעמדתי בתור והגעתי קרוב ללחם, איכשהו מישהו הכיר אותי ואמר שאני ז'יד (יהודי - א.ל), ואז זרקו אותי מהתור ולא קיבלתי לחם, אבל הלכתי למכונה אחרת במקום אחר. בסוף הבאתי לחם הביתה".

לקראת הקמת הגטו, בנובמבר 40', הצטוו 138 אלף יהודים להעתיק את מקום מגוריהם אל הרחובות שייכללו בגטו, ו-100 אלף פולנים הצטוו לעקור אל מחוץ לאותו איזור. על כך מספר אפרתי:

"בהתחלה אמרו שהרחוב (בו גר אפרתי - א.ל) לא יהיה בגטו, אז היינו צריכים לעבור למקום אחר, ואז התחילה הנדידה. כל הזמן היו משנים את הרחובות, עד שסוף-סוף זה הסתדר. היום אני מבין, שזה היה בכוונה תחילה, פשוט להביא את האנשים למצב קשה. אתה מעביר את הדברים לפה, ואחרי חודש או חודשיים שוב אין מקום, צריך לעבור למקום אחר, ולאט-לאט זה הביא למצב שהיינו בלי רכוש.

"התחילה בעיה של פרנסה. לאבא לא היה מה לעשות, הכל סגור, וכל הרכוש שהיה לנו נשרף. ואז אני איכשהו לקחתי יוזמה. עברנו לרחוב שננה, ולא היה בו קיר, אלא גדר תיל. ואז הייתי עובר מפעם לפעם לצד הארי, ומביא כל מיני דברים בתוך הז'קט או בתוך שק תפוחי אדמה, והייתי מוכר חלק, ואז המצב היה יותר טוב". רבים מיהודי הגטו הצליחו לשרוד תקופה מסויימת בזכות ההברחות, בהן מילאו תפקיד מרכזי הילדים ובני הנוער. כלבים אוכלים את המתים אובדן הרכוש החל עוד לפני שנכבשה ורשה, מספרת סבינה לוסטיג. כאשר הפציצו הגרמנים את העיר בפעם הראשונה, בתחילת ספטמבר 39', "אנשים רצו מהבתים עם חבילות וקופסאות תכשיטים ודברי ערך, ובדרך איבדו הכל. המפציצים מעלינו, אז זרקו את התכשיטים. זרקנו תכשיטים וכסף ודברים מאוד יפים, ואף אחד לא חשב להתכופף להרים, כי אם היה מתכופף - היו מפציצים אותו".

כאשר נכנסו הגרמנים, "מיד יצאו גזירות. על כל היהודים למסור לגרמנים את כל הרכוש, כל דברי הערך, פרוות וכסף ותכשיטים והכל. אבל הם לא סמכו על כך שהיהודים יביאו אליהם. מיד למחרת בבוקר בשעה שש הופיעו שני קציני אס.אס, מאחוריהם שני חיילים עם רובים וכידונים שלופים. שמענו את צעדיהם על המדרגות, הצעדים של המגפיים שלהם הכבדות.

"הם דפקו בדלת. הואיל שכבר ידענו שמחפשים, הם באו והכל היה על השולחן. כסף ותכשיטים על השולחן. זה לא הספיק להם, הם התרוצצו בבית, פתחו את כל הארונות והמגירות וזרקו הכל החוצה. הם הורידו מאימא שלי את הטבעות. הם ראו את הפמוטים העתיקים, ולקחו. היתה נברשת מבדולח. הם שלחו חייל אחד שיעלה על השולחן, זה היה מעל שולחן האוכל, שיעלה ויוריד את הנברשת. אמרו לו: תיזהר שלא תשבור. אחרי שלקחו הכל, הוא נתן לנו פתק: אחרי המלחמה, הרייך השלישי יחזיר את הכל.

"למחרת בבוקר, בשעה שש, שוב באו שני קצינים עם שני חיילים, מחפשים כלי ערך. אימא אמרה שכבר היו אתמול, ולקחו הכל. הם כעסו. אז אימא הראתה להם את הפתק הזה. הוא אמר בגסות רוח: את יכולה לנקות את התחת עם זה. מה שהם מצאו, כמה זוגות גרביים, שטויות, חתיכת בד לשמלה בשבילי, דברים קטנים - רק לקחת. ואחרי זה הם באו כל פעם, סתם חיילים חיפשו ודקרו את הכרים, חשבו שאולי יש בתוך זה. חשבו שבכל מקום מוכרח להיות כסף, ליהודים יש כסף. הם הפכו כל יום את הבית".

בחודשים הבאים נאלצו בני המשפחה לשבור רהיטים ורכיבי עץ מביתם, על מנת לחמם את הדירה. "כמובן שלא היה תנור על מנת לבשל, וגם לא היה מה לבשל. אימא השיגה כזה תנור קטן ועגול על שלוש רגליים, ועל זה עמד כל היום סיר מים, מי גשם. אם היו עוד קצת תפוחי אדמה ואורז, זה היה האוכל החשוב.

"קודם אכלנו שלוש כוסות אורז ליום, אחר-כך כל פעם פחות ופחות. בסוף כבר כוס אורז בסיר מים גדול, ואם היה - גם תפוח אדמה. כל הזמן עמדנו מסביב לסיר האורז, כל פעם הרמנו את המכסה והרחנו, מתי זה כבר יהיה מוכן. אבא היה נותן לנו קצת יין, כי מזה היה הרבה, ואז היינו יכולים לישון. היה קר ונרדמנו, נרדמנו רעבים".

לאחר שהעבירו הגרמנים יהודים נוספים לתוך הגטו, גברה מאוד המצוקה ויהודים חיפשו כל דרך אפשרית להשיג כמה פרוטות. "ילדים קטנים שעשעו את העוברים והשבים. יש תמונה מפורסמת של ילד קטן עם נעליים אדומות, שמרים את הידיים. שם היה ילד כזה, גם כן ברחוב, הוא רקד ושר. היה לו כובע מצחייה ונעליים של גבר גדול. הוא רקד והושיט יד, ומי שהיה לו עוד פרוטה נתן לו, או סוכריה. אנשים השתגעו מרעב. זה היה החורף הראשון, והיו שלושה חורפים, וכל פעם היה יותר גרוע.

"...בחוץ ראיתי אנשים שקודם היו עשירים, אינטליגנטים, משכילים. היו שם שני תאומים גבוהים. לפי פרצופם ראו שהם תרבותיים ומשכילים. הם היו קירחים, הלכו כל-כך ישר, וחיטטו בפחי הזבל, חיטטו וחיטטו. הם היו בר-מינן, כאלה חיוורים, בקושי סוחבים את הרגליים וניגשים לפח, מחטטים. אם אחד מצא משהו, השני תפס לו מהיד, והוא לא אמר כלום והלך הלאה.

"לזה הגיעו אנשים, כי לא היה אוכל. היו שם אנשים שהשתגעו, כי לא היה מה לאכול. אנשים מתו מרעב. על המדרכות שכבו גוויות מכוסות בעיתונים, וכלבים אכלו את הבשר שלהן".

גזלו את הבגדים של אימא גם יורם שטיקגולד זוכר כיצד נשדד בבת אחת כמעט כל רכושה של משפחתו בוורשה. "יום אחד כנראה קיבלו מראש ידיעה, שיבואו לקחת מאיתנו מהבית דברים. היה לנו אוסף ענתיקות ותמונות, מישהו כבר רשם קודם. מה שהיה אפשר החביאו, זה אני יודע.

"שאנחנו לא נראה את זה, שלא נהיה עדים על המעשה, אז אותי ואת אחותי שלחו לגנון. הגנון היה בכנסייה מול הבית שלנו, זאת כנסייה גרמנית-פרוטסטנטית. שם בילינו לפני הצהריים, וכשחזרנו - הבית היה כבר כמעט ריק. את ההצגה לא ראיתי, אבל כשבאנו ראינו שפשוט כל הדברים היפים אינם.

"אחרי יום-יומיים, תפסנו שלא רק שהרהיטים אינם, אלא גם הדברים שבארונות, כלומר, גם הבגדים הלכו יחד עם זה. אימא שלי היתה אשה מאוד יפה ואלגנטית, הביגוד שלה כנראה עשה רושם, אז לקחו את זה. לקחו גם את כל המכונות והכל מבית החרושת של אבא".

הפועלת לקחה את הכסף הגניבות הגיעו לרמה הנמוכה ביותר, בכל המובנים של המילה. טולה חודין-שוורץ סיפרה כיצד נעצר אביה בשנת 41' בידי הגסטפו והוחזק תקופה מסויימת בכלא פאביק בוורשה. "הלשינו עליו שהוא בעל יכולת כספית, ועבור כופר גבוה שוחרר. בתקופה שהוא היה בבית הסוהר, אני הייתי כמה פעמים הולכת על מנת למסור לו חבילות מזון.

"היו לוקחים את החבילות הללו, אבל אינני יודעת אם המזון הגיע אליו. בכל אופן, ביום שהוא שוחרר, חיכיתי לו בחוץ ובקושי היכרתי אותו. רזה, עם חבלות, ולקח לו הרבה זמן עד שהוא התאושש". בדצמבר 42' נפטר מלך שוורץ, ובתו מייחסת את מותו למכות שספג בעת מאסרו.

מאוחר יותר תכננה המשפחה לברוח מהגטו, ולעבור אל הצד הארי. "חשבנו על השגת ניירות (תעודות זהות מזויפות - א.ל) על מנת לצאת לצד הארי, בעזרת פועלת (בבית החרושת של המשפחה - א.ל) שכביכול עשתה רושם מצוין, וחשבנו שהיא נאמנה לנו. מסרנו לה סכום כסף, על מנת שתשיג דירה בצד הארי של העיר. היא לקחה את הכסף, את הדירה לא השיגה, וטענה שגזלו ממנה את הממון, ולא היתה לה אפשרות להשיג את הדירה".