קוליות שכזאת

האקראיות שבה הם נכנסים זה לחייו של זו, הסתמיות שבה הכול מסתיים. כל אנשי גפי אמיר

לשון הסיפור של גפי אמיר סוחפת ומהנה כל-כך, עד שלעתים שוכחים על מה הסיפור בכלל. לאמיר יש אוזן המפליאה לקלוט ניואנסים דקים, קלישאות מגושמות, התאזרחויות של ביטויי לשונות זרות - וכישרון לצקת את כל אלה לספרות. היא כותבת עברית דיבורית עכשווית רצופה אי-תקינויות חינניות, אחוזה במלאי מדהים של שמות - מצרכים, מותגים, מושגים ואיזכורים מתוך אופרות סבון. אין בסיפוריה עלילה הנענית לרצף הגיוני של אירועים, נסיבותיהם ותוצאותיהם. כלומר, לשון הסיפור היא הסיפור עצמו.

הדמויות בסיפוריה נלעגות בחד-ממדיותן, כמעט קריקטורות. לא ברור מה מניע את פעולתן. הן כמו בובות ממוכנות שמישהו מניע בחוטים סמויים, מריונטות המתנהלות על-פי איזה צו עמום של קוליות מחייבת.

כזאת היא גיבורת הסיפור 'אלוהים 90210', המנסה בכל מאודה להיות קולית שכזאת, "בחורה סימפטית וגם - נו, יהודייה. יהודייה - נשמע כל-כך חסר שיק שהוא נתקע בגרון. לגמרי מחוץ לבון-טון". מרוב יהודיות חסרת-שיק, חצתה הגיבורה שלנו את גבולות הבון-טון: היא היתה היחידה במשרד שלה שעמדה דום בצפירת יום השואה.

"קמתי, יישרתי את החצאית בהבעה קורקטית ונסתי לשירותים לעמוד דום". מציאות או דמיון? (בשביל יהודייה כמוני זה חידוש, אפילו אם זה רק בספרות). היהודייה בסיפור של גפי אמיר לא יוצאת מזה כל-כך טוב. לא די שנסה מהבושה לעמוד דום בשירותים, לבושתה גם נתפסה "בקלקלתה". הבוס שלה, בחור קולי לגמרי שקוראים לו שירהאז, פתח את דלת השירותים, ומצא אותה עומדת דום - מעשה חתרנות מסוכן כנגד האמונה הטוטלית שלו בסטריליות רגשית, כמו גם בנעלי גוצ'י, טי-שירטים מהוהים של גאפ והופעה של קלווין קליין.

השרירותיות של האבסורד, האקראיות שבה נכנסים אנשים זה לחייו של זו, הסתמיות שבה הם יוצאים מן הסיבוב הזה, מסתמלות היטב בסיפורים 'תושב סוזי המגניבה' ו'צחוק הגורל'. בראשון חיה סוזי עם מאיר שמזמן היא בזה לו, מתחתנת עם דודי, מתגרשת ממנו וחולמת לזכות בלוטו. בשני עסוקה נטי, שהחבר שלה גיל עזב אותה ברוב התחשבות, באיך לא לחשוב עליו, לא לצלצל אליו ולטרוק, ובעיקר לא לעסוק רק בעצמה, עניין מביש במיוחד על רקע כל ההתרחשויות הטראגיות מסביב. אבל אפילו פיגוע המוני אינו מנתק אותה מעצמה; הוא רק מספק לה את הצידוק הסופי לצלצל סוף-סוף לגילי. בסיפור המשעשע 'אחת אפס לבריאות הנפש', מתאהבת המטופלת בשרינק שלה, נכנסת להלם כשהיא רואה אותו מפזז במועדון גייז בחוסר כישרון מופגן, ואחר-כך נכנסת אליו כדי להודיע לו על סיום הטיפול כיוון שכבר אינה אוהבת אותו, "בגלל שלפעמים כל מה שיש בקשר זה הפוטנציאל שלו, ואנחנו, אפילו פוטנציאל אין עלינו".

המציאות בסיפוריה של אמיר תמיד מקוטעת, מרוסקת; שבריה מסרבים להתלכד. גיבוריה כמו הוטלו אליה כלאחריד, וככל שהם דולקים אחריה היא חומקת מהבנתם. ההבנה החומקת הזאת היא מקור מצוקה לעצמה; הפחד להישאר לבד, להשתרך מאחור במירוץ הסתום של אחידות מותגים וטעמים, מחריף אותה. ברגע עצוב של תובנה כזאת אומרת אחת הגיבורות של אמיר: "לפעמים, כשאני מדשדשת לי, משרכת את רגליי ומשתדלת פשוט להמשיך לנשום, פתאום נדמה לי שכל האנשים בעולם, הבחור שאהבתי פעם... מחלקת הארנונה בעירייה, משרד הפנים, אחי, כולם גוש מתוקן אחד, צבא המתנהל במקצב אחיד, שכולם בורקים ויפים ממני, מקסימים וחייכנים, שזופים כטבלות שוקולד". מבריק, מצחיק ומפחיד.

"ד"ש מנעורייך" מאת גפי אמיר, כתר, 190 עמ'

צרו איתנו קשר *5988