רובר - החיים אחרי ב.מ.וו

רובר, יצרנית הרכב הבריטית, מתאוששת היטב מהפרידה מבן הזוג הגרמני, ב.מ.וו, אחרי שנישואיהם עלו על שרטון. דומה שמאז הגירושים המתוקשרים, שני בני הזוג מאושרים ומלאי אופטימיות לגבי העתיד

שנה אחרי שיצרנית המכוניות הגרמנית ב.מ.וו "נפטרה" מחטיבת רובר הבריטית, אותה "חולה חשוכת המרפא", שוררת במפעל בלונגברידג' שבצפון אנגליה, אווירה עליזה של פריצת דרך.

בשער הכניסה מתנוססים חמישה דגלים גדולים עם סמלי המותג MG ורובר, ודגל נוסף, קטן יותר, בצבעי היוניון ג'ק (הדגל הבריטי. המערכת). אחד הביתנים מתקופת המייסדים שופץ כדי שישמש אולם תצוגה.

בינתיים אין עוד צורך במיבנה הבטון לאחסון רכבים שטרם נמכרו. ברובר לא מייצרים עוד מלאי. "לכל מכונית ממודל 75 יש כבר קונה", מתפאר ראש ועד העובדים, אדריאן רוס, 42, נמוך קומה במעיל עור, קורן משמחה. הוא ועמיתיו יצטרכו לעבוד בימים הקרובים שעות נוספות כדי לספק הזמנה גדולה ב-10 מיליון ליש"ט.

שר האוצר הבריטי, גורדון בראון, בחר בספינת הדגל האלגנטית 75 של רובר כמכונית השרד שלו, וחוקרי JD פאואר דירגו במקום החמישי את דגם הרובר 75, ברשימת 182 הדגמים המבוקשים ביותר בבריטניה. יגואר המתחרה הגיעה למקום ה-17.

אחרי שנים של פיטורי עובדים במפעל, גייסה באחרונה רובר 60 צעירים חדשים לעבודה.

פנים קודרות נראות במפעל בעצם רק כאשר מוזכרים הבעלים הקודמים - ב.מ.וו.

"למעשה הם לא דאגו לנו אף פעם", אומרת העובדת סמנתה סמית' באולם ההרכבה. במילים בוטות מתבטא טוני וודלי, מזכיר איגוד פועלי הרכב: "ממש בושה וחרפה האופן שבו ברחה מכאן ב.מ.וו. בגרמניה הם לא היו מרשים לעצמם דבר כזה".

במבט לאחור נדמה שנסיגת הקונצרן הבווארי מהאי הבריטי הביאה דווקא מזל ל-5,500 הפועלים של רובר שנשארו, וגם לבעלים החדשים - ארבעה אנשי עסקים בריטים פיקחים.

ב-9 במאי 2000, במשרד עורכי דין בלונדון, החליפו עשר לירות שטרלינג ידיים. ראשי ב.מ.וו שלחו רק את פרקליטיהם, אבל ליו"ר לשעבר של רובר, ג'ון טאוארס, לא היה איכפת. הוא קנה תמורת 10 ליש"ט את כל המפעל של רובר בלונגברידג', כולל המגרש ליד ברמינגהאם שערכו רב, רבבות מכוניות שלא נמכרו, פטנטים ומתקני ייצור חדישים לרובר 75.

ב.מ.וו נטלה על עצמה את כל החובות, והמתיקה את העיסקה עם אשראי בסך 1.6 מיליארד מארק ללא ריבית. עיסקה חלומית ובמכה אחת היו כולם ידידים של טאוארס שנחשב ב-9 במאי למציל תעשיית המכוניות הבריטית.

יחד עימו בצוות הקונים היו ראש חטיבת העיצוב של רובר לשעבר, ניק סטיפנסון, סוכן הרכב, ג'ון אדוארדס, וראש חטיבת הפיננסים שלו, פיטר ביל. הם קראו לעצמם תאגיד פניקס על שם הציפור האגדתית שעלתה מן האפר.

ב.מ.וו רצתה אז להיפטר מרובר בכל מחיר. אחזקת המפעל עלתה לצד הגרמני, לקראת סוף התקופה, 2 מיליון ליש"ט בכל יום עבודה.

8 מיליארד מארק הפסידו הגרמנים בניסיון המיזוג הכושל בין שני הגופים, אומר כיום ראש הקונצרן הגרמני, יואכים מילברג. קודמו, ברנד פיטשרידר, איבד את משרתו בגלל רובר.

מילברג נכנס בפברואר 1999 כדי להבריא את רובר מהר או למשוך בבלם החירום. קבוצת רובר פוצלה.

הבווארים החזיקו בניו מיני. חטיבת הלאנד רובר, שהסבה הפסדים גדולים, נמכרה לפורד תמורת 6 מיליארד מארק. שאר החלקים נחשבו לבלתי ניתנים למכירה. "תמיד היה חשוב להציל מקומות עבודה רבים ככל האפשר בבריטניה", מצטדק מילברג עד היום. ייתכן שארבעת הג'נטלמנים נראו בעיניו כמלאכים מן השמיים.

האיגודים המקצועיים הבריטיים וממשלת בלייר התלהבו מטאוארס, לאחר ש"הבטיח להסתפק" בפיטורי 1,000 עובדים בלבד, אחרי שאלפים פוטרו עוד קודם לכן.

טאוארס וידידיו נמצאים כעת במצב חסר תקדים: הם יכולים רק להרוויח.

"יש להם גם בעוד שנתיים מספיק מזומנים כדי לשלם פיצויים לכל העובדים, לסגור את המפעלים ולמכור חלקים מהעסק", מגלה יועץ לשעבר של רובר."וגם אז כולם יגידו: לפחות ניסיתם. אתם הגיבורים של ווסט מידלנדס (איזור ריכוזים עירונים במרכז אנגליה. המערכת)".

ברם, נדמה שארבעת המצילים מפניקס שואפים למשהו הרבה יותר גדול. "האיכות כאן יותר טובה מאשר בב.מ.וו", צוהלת סמנתה סמית' שהתחילה לעבוד באולם ההרכבה בגיל 17. כיום, בגיל 26, היא יודעת לתקן כל תקלה בפס הייצור, במקום להמתין למומחה שירות, כפי שקרה בעבר.

תהליכי העבודה והמסירות היוצאת מן הכלל של העובדים הבריטים, העלו את פריון העבודה פלאים, מספר האחראי על ייצור השילדה לרובר 75.

מנהלי ב.מ.וו היו זקוקים לעבודה הזאת ל-230 אנשים. הוא, עם וותק של 32 שנים ברובר, מסתפק ב-192 איש.

מומחי הענף מאשרים שהפטריוטים בלונגברידג' עושים באמת עבודה טובה שעולה על הציפיות. "בחודש מאי 2000 איש לא ציפה שרובר תשרוד בשנה הראשונה", אומר ראש האיגוד המקצועי וודלי, שתמך ברכישת רובר על ידי פניקס בכל מאודו.

אבל גם וודלי משוכנע שאין לחברה החדשה סיכוי לשרוד לאורך זמן אם היא לא תמצא לה שותף. רובר זקוקה למערכת שיווק יקרה, המותג שלה נחשב משעמם. בניגוד לקונצרנים הגדולים, מתקשה רובר לרכוש חלקי רכב בזול.

ורובר אכן זקוקה לדגמים חדשים. דגם ה-75 היא מכונית יפה, אבל מודל חדש יחיד לא מספיק. הסדרות הקטנות יותר, דגמי ה-25 ו-45, התיישנו.

כלל ברזל בענף אומר שחייבים למכור מדגם חדש לפחות 200,000 יחידות בשנה כדי שפיתוח חדש ישתלם. "עליהם למצוא מהר שותף", אומר מומחה המכוניות הבריטי דניאל ג'ונס.

אלא שלקונצרנים הגדולים יש כבר מספיק מותגים ויותר מדי מפעלי ייצור. בעלת ברית קודמת של רובר, הונדה, כבר אותתה סירוב.

כוכב חדש בזירה, פרוטון ממלזיה, נקלע בעצמו למשבר. נותרו רק ספקי החלקים כשותפים אפשריים. כמה מהם מסוגלים טכנית לפתח את הרכיבים בעצמם ולמסור אותם אחר כך לרובר להרכבה. אבל, מה הטעם להשקיע כל כך הרבה כסף בפיתוח, אם יש סיכוי שבסופו של דבר ייוצר רק מספר קטן של דגמים?

קווין האו, המנכ"ל הבריטי, 39, שנתמנה על ידי טאוארס, אומר: "כמובן, נעשה את זה לבד". יש לו תוכנית עסקית לחמש השנים הקרובות. כבר ב-2002 לא תרשום רובר הפסדים, אלא תשקיע כסף בפיתוחים חדשים "מרתקים".

רובר לא רשומה בבורסה ואיננה מחויבת לדווח לבורסה, כמקובל בחברה ציבורית. אבל, הוא רוצה להגיש עוד בחודש מאי נתונים לבעלי המניות שלו, ביניהם, פרט לצוות פניקס, הוא עצמו, הדירקטורים שלו וגם העובדים שמחזיקים ב-25%.

יש אפילו מומחים שמאמינים לתוכנית של האו. מומחה רכב באוניברסיטת קארדיף אומר שהחברה מסוגלת לשמור על עצמאותה לפחות עד 2006, בלי בעיות.

לדעתו, הכלל הישן של ייצור 200,000 יחידות מינימום מדגם מסויים, אינו תופס עוד. יודעי דבר בענף סבורים שרובר תוכל להתקיים לפחות עוד כמה שנים בזכות האשראים של ב.מ.וו, ואף להרוויח מהייצור של דגם ה-75 ומהדגמים הקודמים, ובמקביל לקוות למציאת שותף.

ואם לא יימצא שותף לייצור המוני, נשארת נישת שוק: אולי לבנות בכל זאת מכונית ספורט קטנה?

אפשר אולי למכור את הנכסים קבועים, קרי המפעל ומגרש האחסנה שערכו רב, אחרי תקופת צינון.

יש אומרים שכמה ממנהלי רובר שפרשו באוקטובר, רוצים להתחיל בכך. אם רובר תתחיל להרוויח, יהיה עליה לפרוע את האשראי שקיבלה מב.מ.וו, אבל ההחזרים מוגבלים ל-25 מיליון ליש"ט בשנה.

רק אם החברה הבריטית תימכר, יהיה עליה לפרוע באופן מיידי את כל האשראי שקיבלה. עד אז, נשאר החלום של עליית הפניקס מהאפר.

אם כך אכן יקרה, סמנתה, אדריאן ועמיתיהם יעשו היסטוריה. אם לא, בכל זאת כולם הרוויחו: העובדים, האיגודים המקצועיים, מנהלי פניקס ואפילו ב.מ.וו: "כיום אנחנו מסתכלים על שנת העסקים 2000 כמוצלחת ביותר בתולדת ב.מ.וו", הכריז יואכים מילברג, בשעה שהגיש את המאזן בחודש מארס האחרון.

צרו איתנו קשר *5988