קוביית הגאווה

גאווה מלווה את מנהלי כור לדורותיהם, עם סיבה ובלי סיבה. ואולי הגאווה היא זו שמביאה היום את קולבר לדחות בהינף יד את הגישושים לרכוש ממנו את הקונצרן או חלקים ממנו

הגאווה, אוי, הגאווה. זה אחר זה, לאורך כל תולדות כור. שייקה גביש, בנימין ד. גאון, סטנלי גולד, יונתן קולבר ודני בירן. איש איש וצבע גאוותו. מאדום, לאדמדם, ללבנבן.

כוחה של כור נבע ונבנה רק מדבר אחד: מהמונופולים ומהמתנות שהמדינה נתנה לה. בימים ההם המדינה היתה מפלגת העבודה, המפלגה היתה ההסתדרות וההסתדרות היתה כור. זאת החזיקה במונופולים של טקסטיל, מזון, מתכת, ציוד טלפונים, תרופות, מלט, ועוד ועוד. הפוליטיקאים נתנו, וכור החזירה - חילקה מתנות לסאלח שבתי לפני הבחירות. רק מנהליה היו בטוחים שהם-הם מנהלי העולם המצליח.

אי שם באחד המחסנים של קונצרן כור, או של מישהו אחר, מוחבא פסל סביבתי חשוב, שסימל יותר מכל את מה שנקרא גאוותם של אנשי כור. הכוונה היא לקוביה המפורסמת שניצבה במשך שנים בפתחו של בית כור, ההוא ההוא, בשדרות שאול המלך בתל-אביב.

אפילו כשנבנה מרכז גולדה המפורסם בסמיכות - הקוביה לא זזה. גם כשהכלבים בסולתם נבחו בגאון על הפועלים השובתים, וגם כשישראל קיסר, אז מזכ"ל ההסתדרות בעלת-הבית, הסתגר בחדרי חדרים עם גאווה ודעה קדומה - הקוביה עדיין הבריקה וסימלה את גאוות היחידה האדומה.

גם אחרי שעשרות אלפי עובדים פוטרו, אחרי המכירות המסיביות של חברות מוצלחות (למשל מניות טמבור, טבע ופלאפון), הסדרי הבנקים ותמיכת המדינה - סימלה האות "כ" יותר מכל את גאוותם של אנשי הכלכלה הישנה והחבוטה, שראו בכור נכס כלכלי פוליטי, גורם דומיננטי במשק ובמערכות הבחירות.

כל ראשי הממשלות וכל שרי האוצר טרחו תמיד, ולא חשוב איזו הנהלה ישבה בכור, לראות את הקונצרן כמרכז לכל פעילות כלכלית בישראל. במפגשים המפורסמים של ראשי ממשלה כמו שמעון פרס, יצחק שמיר ויצחק רבין, קונצרן כור ושליחו, המנכ"ל או היו"ר, היו ציר מרכזי. משנמכרה השליטה לגורם בינלאומי, קבוצת שמרוק, הפך כל ביקור של היו"ר סטנלי גולד לאירוע תקשורתי חשוב במפגש שבין הכלכלה הישראלית לראשי השלטון. כניסתם של צ'רלס ברונפמן וקבוצת קלארידג', גם היא לוותה בהתחנחנות והתבטלות של פוליטיקאים, משני צידי הקשת.

התפרצויות כוחניות וגאוותניות ליוו תמיד את דרכה של כור בעשורים האחרונים. וכמה דיו צבעוני נשפך על זה. בני גאון נגד עמירם סיון - הבנק המממן של כור פושטת הרגל דאז. גאון נגד יגאל נאמן - המנכ"ל המיתולוגי של תדיראן כשהיתה עסק ההיי-טק הגדול והמכובד במדינה, גאון/גולד נגד גולד/גאון. גאון/קולבר/בירן נגד בירן/קולבר/גאון.

הגאווה הולכת ומתפוגגת בכור העובדות, אבל היא תמיד נשמרת האסופה האדירה של התארים: צ'רלס ברונפמן - יו"ר מועצת המנהלים. יונתן קולבר - ממלא מקום קבוע ליו"ר ומנהל כללי ראשי. דני בירן - נשיא הקונצרן. ועוד סגני נשיא שונים ומשונים.

בשלב מסוים פירק מישהו את הקוביה המיתולוגית, והסתיר אותה באיזשהו מחסן, אי שם באחד ממפעלי כור הישנים. יש אומרים שכאשר בני גאון קנה את צינורות המזרח התיכון, הוא קיבל באחד המחסנים גם את הקוביה המפורקת.

כאשר כור עמדה בפני פשיטת רגל וגאון הלך להתחנן לאוויר נשימה אצל הבנקים האמריקנים, הוא אמר להם: תדעו לכן שגאון באנגלית זה ג'יניוס.

יש אומרים שהוא ממש חוגג בימים אלה, ושליחיו מוסרים בגאווה, איפה שרק אפשר, שאם הם היו שומעים לגאון - לקולבר ובירן נשאר רק לבלוע את הרוק. כי חובת ההוכחה מזמן עברה אליהם.

ואולי אלמלא הגאווה, לא היו קולבר ובירן דוחים בהינף יד את הגישושים לבדיקת האפשרות לרכוש מידיהם את הקונצרן, שכל כך הידרדר תחת ניהולם, או חלקים ממנו. ההיגיון אומר: לחתוך את ההפסדים ולמזער את הנזק. אבל גם לגאווה, כידוע, יש משקל - בייחוד בכור: מכירה כעת הרי תהיה הודאה בכישלון, וזה כנראה לא בא בחשבון.