בשמי ובשם קורוסאווה

איזה סרט יפה הוא "אחרי הגשם", האחרון של אקירה קורוסאווה, שאותו לא הספיק להשלים. תלמידו הנאמן טקאשי קויזומי נטל על עצמו את מלאכת הסיום, ולמראה התוצאה אפשר בהחלט להאמין שהמאסטרו עצמו ביים ממשכן הנצח שלו

"אחרי הגשם" היה התסריט האחרון שכתב הגאון היפני אקירה קורוסאווה, ואותו לא הספיק לביים. "אחרי הגשם" אמור היה להיות סרט פיוטי, שיר אהבה לחיים, לאהבה, לקולנוע ולמסורת הסמוראים, שעליה התבססה רוב תהילתו של הבמאי הזה. קורוסאווה השאיר אחריו לא רק תסריט מדויק, אלא גם הוראות בימוי והערות לגבי אופיו של הסיפור, משמעותו, הטון שלו והסגנון הקולנועי ההולם כל סצנה וסצנה. כלומר, ריתמוס, תנועת מצלמה ועריכה. מאסטרו ענק. טאקשי קויזומי, תלמידו של קורוסאווה מאז 1970, שולייה שלו, עוזרו הנאמן ועוזר-הבמאי המקצועי בסרטיו מאז, ביים את התסריט מתוך התמסרות מוחלטת לתפיסתו של האב הרוחני שלו. קויזומי כבר בן 57 היום, ו"אחרי הגשם" הוא סרטו הראשון כבמאי, ולמראהו אפשר בהחלט להאמין שקורוסאווה עצמו ביים את הסרט, כשהוא שוהה בעולם שכולו טוב וקויזומי משמש לו מדיום מקשר בין שני העולמות.

ואיזה סרט יפה זה. קורוסאווה ביסס את תסריטו על סיפור מקורי מאת שוגורו ימאמוטו. העלילה מתרחשת בראשית המאה ה-18, בעיצומה של תקופה הידועה בשם קיוהו, המאופיינת בצניעות ובפשטות. למעשה, זו תקופת פיוס אחרי תקופת הגנרוקו הסוערת, שהתאפיינה בשחצנות, באלימות, ובריקבון חברתי.

הבחירה בתקופת קיוהו הולמת את הגיבור, סמוראי בשם איהיי מיסאווה (אקירה טראו). היום הוא רונין, כלומר סמוראי שמסתובב ללא אדון, והוא נודד עם אשתו (יושיקו מיאזאקי) בחיפוש אחר פרנסה, ומתוך כוונה לנצל את הידע העצום שלו באמנות הסיף. אבל הוא נגד אלימות, וכל רצונו הוא לפייס בין החבורות האלימות שהוא פוגש. גשם סוער מונע ממנו ומזוגתו לעבור נהר שעולה על גדותיו. השניים נאלצים לבלות כמה ימים בפונדק דרכים קרוב. איהיי מגלה שם את העם הפשוט, גברים ונשים פשוטי-הליכות וקשי-יום. הוא עושה הכול כדי להנעים להם את הרגעים האלה, עד ששוב אפשר יהיה לעבור את הנהר.

איהיי מקבל את ברכתה של אשתו האוהבת, ויוצא אל מעבר לנהר כדי לקנות אוכל לחבריו. בדרכו הוא מוצא שני סמוראים שנאבקים בחרבות שלופות. הוא מפריד ביניהם, לא לפני שהוא מפגין את אמנות הלחימה המושלמת שלו. מי שעד לנעשה הוא אדון האחוזה, שירו מיפונה (בנו בכורו של השחקן הגדול טושירו מיפונה).

האדון מחליט להזמין את איהיי לארמונו ולהעניק לו תפקיד בכיר - מאמן ראשי לסמוראים הצעירים. המאמנים המזדקנים של הארמון לא אוהבים את הרעיון, אבל האדון עצמו מתעקש. אלא שיום אחד, בקרב ידידות מול איהיי, האדון נופל מעבר למשוכת הצמחים, ובעלבונו כי רב הוא מפטר את איהיי.

איהיי בצניעותו דוהר עם אשתו לעתיד טוב יותר. אבל בינתיים האדון מתחרט על הפיטורין, עולה על סוסו ודוהר בעקבות איהיי ואשתו. כך מסתיים הסרט, כשהסוס ורוכבו דוהרים אחר איהיי ואשתו. וזהו. סיום פתוח, לא בהכרח אופייני למכלול יצירתו של קורוסאווה, שהיה יוצר ממושמע, אקדמי מאוד ואפילו חמור-סבר.

פטור בלא-כלום אי-אפשר, לכן משהו בכל-זאת יש בסרט הזה מן התלמיד הנאמן. קויזומי העניק לתסריט רוח קלילה, שמנשבת על הסיפור-לא-סיפור הזה כבריזה מרחיבת-לב. החיוך הנצחי על פניו הנאים של אקירה טראו, המגלם את איהיי, משרה אווירה של רוגע וחן על הסרט כולו. בכלל, נראה שהחיוך המפויס הזה סוחף אחריו את האחרים. הסרט יפה להפליא במראהו. צילומי הנוף אינם מתייפיפים אף פעם, ופס הקול החרישי (המוסיקה של מאסרו סאטו) הופך את הצפייה גם לחוויית שמיעה נהדרת.

זאת לא הפעם הראשונה שבמאי ענק מותיר אחריו תסריט שלא הספיק לביים, ותלמיד שלו מממש אותו בשמו. קלוד שאברול עשה את זה לתסריט של ז'ורז' אנרי קלוזו, "אשה גיהינום", וזה היה יפה ומרגש. עכשיו שוקד סטיבן שפילברג על תסריטו האחרון של סטנלי קובריק, והסרט עתיד לצאת בקרוב למסכים.

האם מסתמן כאן טרנד קולנועי חדש? היו כבר במאים פוריים שהשאירו אחריהם תסריטים לא ממומשים, והם נותרו בעיזבונם. לפנינו תופעה מעניינת, ואף מבורכת. הסרט הנוכחי, למשל, ראוי לו שיימצא בפילמוגרפיה המלאה של קורוסאווה. מוקירו ותלמידו המוכשר, קויזומי, בוודאי היה מסכים לכך.

צרו איתנו קשר *5988