פינוי-בינוי: תקוע גם בכנסת

ניסיון של הממשלה להחזיר בדלת האחורית את הול"לים במהדורה חדשה - הפעם לזירוז הליכי תכנון ובינוי של מתחמי פינוי-בינוי, נקטל כמעט באיבו. המזל הביש רדף את הוגי התוכנית בגלל האכסניה שבחרו למעלליהם. הם קיוו להעביר אותה יחד עם תיקונים אחרים בחוק התכנון והבנייה, בהליך החקיקה החפוז של חוק ההסדרים בוועדת הכספים, הצמוד להעברת התקציב. אלא שחוק זה, כמו תקציב 2001, החל השנה את דרכו ברגל שמאל. המשבר הפוליטי מרט את רוב נוצותיו, עד שהגיע נכה לקו הגמר באיחור של 3 חודשים. הטירטורים שעברו ההצעות לתיקון חוק התכנון והבנייה משקפים את הזובור שעשתה הכנסת לממשלה. עוד לפני שחוק ההסדרים הונח על שולחן הכנסת, תבע היו"ר אברהם בורג משר האוצר לנפות ממנו מספר תיקונים, שאין להם השפעה ישירה על התקציב. כך נפלו תחילה שני התיקונים הראשונים, שנועדו לפתוח לעיון הציבור הרחב את החלטות ועדות הערר, ולהסמיך את שר הפנים לפזר ועדה מקומית שאיננה מקיימת תפקידים המוטלים עליה לפי כל דין, ולהעמיד במקומה ועדה ממונה.

האוצר, פטרונו של חוק ההסדרים, חשב שהסנקציה המוצעת בתיקון השני דחופה לבלימת העלייה המשמעותית שחלה בשנים האחרונות בהיקף העבירות על חוק התכנון והבנייה, לרבות השימושים הבלתי חוקיים שנעשים בקרקע. האוצר מנה שורת נזקים עצומים, שנגרמים למדינה ולתושבים כתוצאה מההפקרות: בעיות בטיחות, פגיעה באיכות הסביבה, בחיי המסחר והכלכלה ובעיקר בהכנסות המדינה. אבל בורג חשב, ובצדק, שתיקון העולם בקטעים אלה יכול להיעשות בהליך חקיקה רגיל דרך ועדת הפנים.

לפני חודש נדרשה ועדת הכספים להעביר את יתר התיקונים בהליך מהיר, ומיד העמידו אותה על המוקשים הטמונים מתחת לתוכנית הול"לים של מתחמי הפינוי-בינוי. הוועדה החליטה לפצל מהחוק את הסעיפים הנוגעים לתוכנית, כדי לדון בהם בראש שקט, בלי לחץ. בדקה ה-90 שלפני ההצבעות הסופיות במליאת הכנסת, נמלך האוצר בדעתו והחליט למשוך מהחוק את כל תיקוני התכנון והבנייה, כולל השינויים הנלווים במיסוי המקרקעין. כל הדיונים הדחויים בוטלו.

כיצד ומדוע ביקשה הממשלה לחזור על מחדל הול"לים?

החוק המוצע ביקש להסמיך את הממשלה להכריז בצו על שטח נתון כעל מתחם לפינוי (אם הוא בנוי), לבינוי, או לעיבוי הבנייה. תוקף הצו לא יעלה על 6 שנים. בהסכמת הרשות המקומית תוכל הממשלה להחליט, ולפרסם ברשומות, כי המתחם יהיה מרחב תכנון מיוחד.

מטרת התיקון, נאמר בדברי ההסבר לחוק, היא לקדם את תהליך ההתחדשות העירונית ולאפשר ניצול יעיל של קרקע בנויה בשני מסלולים: פינוי בנייה קיימת ובינוי מחדש, תוך ניצול יעיל יותר של השטח (למשל, הפיכת בנייה צמודת קרקע לבנייה רוויה), או עיבוי על ידי תוספת זכויות על הבנייה הקיימת. הכרזת המתחם למרחב תכנון מיוחד נועדה לקדם ולהאיץ את תהליך התכנון.

החוק הציע הרכב שונה לוועדת התכנון הבין-משרדית המיוחדת למרחבים החדשים, כדי להתאימו לצרכיהם המיוחדים. העוקץ האמיתי היה טמון בהצעות להפקיע מהוועדות המחוזיות את סמכויות הרישוי ולהעבירן לוועדות המקומיות. כמו כן, להסמיך את שר הפנים לבדו לאשר את תוכנית המתאר שהוכנה בוועדה המיוחדת, ואף להיות דן יחיד בעררים על החלטת הוועדה המיוחדת.

ועדת הכספים נרתעה מאישור התיקונים, לא רק בגלל מחאות ארגוני הירוקים שהעלו את זכרונות הול"לים. דינה רצ'בסקי, ראש מינהל התכנון במשרד הפנים, מקצוענית עתירת ניסיון, הודיעה חד וחלק, כי הרפורמה המפוקפקת הזאת תוכננה בדרך לא תקינה בעליל, כמעט מאחורי גבם של הגורמים המקצועיים. אפילו את חובת ההתייעצות המנומסת לא קיימו איתם. כל זה לפני שמנתה את פגמי ההצעות. לא היה זמן לוויכוחים ולהתלבטויות. הוועדה החליטה לחזור ולדון בהן במרוצת השנה, לא כשעומדים על ראשה עם סטופר.

בלעדי הגרעין הזה לא ראו באוצר טעם להעביר את התיקונים המשניים המתבקשים בחוק מיסוי מקרקעין: פטור ממס לפעולות של איחוד מקרקעין, בין בהסכמת הבעלים ובין שלא בהסכמתם, כדי למנוע שיבושים בהליכי התכנון לניצול יעיל של הקרקע; והגדלת תקרת הפטור במכירת דירות באיזורי פינוי-בינוי, כדי להיטיב עם בעלים ששווי דירתם נמוך יחסית.

המחיקה הגורפת של פרק התכנון והבנייה סחפה תיקון נוסף, שבעיריות לא הצטערו על גניזתו: קנס או תשלום חובה שהוטלו על עבריין בנייה בפסק-דין, אם כתב האישום הוגש נגדו על ידי המדינה, ישולמו ישירות לאוצר המדינה. נותר על כנו החוק הקיים, לפיו הקנס וכל תשלום אחר ישולם לוועדה המקומית, כמו לגבי עבריינים שנאשמו ישירות על ידי הוועדה. האוצר רצה את הכסף לעצמו בטענה שהוועדה המקומית נהנית מן ההפקר, אבל לאיש לא היה אכפת שבקטע הזה הוא ירה לעצמו ברגל.