דב לוין: אקטיביסט בעל כורחו

השופט דב לוין, שהלך בסוף השבוע לעולמו בגיל 76, כתב את דעת הרוב. בפתח פסק הדין, הוא תיאר את מה שקרה למר מלך הישיש באותו יום:

"בשעות הבוקר המוקדמות, ביום 18.6.81, הותקף העותר תוך כדי הליכה ברחובה של סביון על-ידי שלושה כלבים. במשך 20 דקות בערך היה העותר לבשר טרף לכלבים שתקפוהו בחמת זעם, הכריעוהו לקרקע, נשכו אותו חליפות, נגסו חלקים מגופו, ואף גררו אותו, בהיותו חסר אונים, מן הכביש אל שוליו".

מר מלך נזקק לאשפוז ממושך; נקבעה לו נכות קבועה של 80%; הוא נפגע גם נפשית וגם פיסית. אלא שרק שניים משלושת הכלבים התוקפים היו בבעלות הנתבעים (שהתרשלותם נקבעה בערכאה למטה). הכלב השני היה כלב רחוב, והשאלה היתה מה מידת הנזק שלגביו אחראים בני הזוג קורנהויזר, שכלביהם היו שניים משלושת התוקפים. לא כאן המקום לצלול אל תוך ים השאלות המשפטיות שהעסיקו את בית המשפט: האם היו כאן מעוולים במשותף או בנפרד, מה דינם של התוקפים "בצוותא חדא", מהו נזק שניתן לחלוקה ומתי איננו ניתן, וכיו"ב.

מר מלך, אגב, זכה בבית המשפט המחוזי, שם חויבו הנתבעים, ורדה וד"ר ריצ'רד קורנהויזר, לפצותו על מלוא נזקו. בפסק הדין שבערעור הפך בית המשפט העליון (ברוב דעות) את ההחלטה וקבע שהנתבעים יפצו את העותר רק בשני שלישים מן הנזק שנקבע לו.

ואז הוחלט על קיומו של דיון נוסף. התיק שכב בלשכתו של השופט לוין ביום שבו התייצבתי אצלו לתחילת ההתמחות. זה היה באביב של 1989. בית המשפט העליון עוד שכן בבניין הישן במגרש הרוסים, והנזירות הפרובוסלביות עוד תלו את כביסתן בחצר הפנימית שלו. "שמרתי לך את התיק הזה", אמר לי השופט בחיוך, והסביר את עיקרי הדברים. סדר הדברים הזה יימשך לאורך כל תקופת ההתמחות: התיק מגיע, השופט מסביר, ואחר כך מניח למתמחה לעבוד. הוא היה מספיק בטוח בעצמו כדי לא לכפות את דעתו, רק לעשות כך שתהיה מובנת. בכלל, האווירה במסדרונות האבן הישנים ההם היתה באמת קסומה. החיים במסדרון השופטים, בין לשכתו של השופט בייסקי בקצה אחד ללשכתו של אהרן ברק בקצה האחר, כמו התנהלו במסלול נפרד מן העולם החיצוני. ישבנו, שני מתמחים צעירים, בחדר אחד עם השופט עצמו. הוא אישית היה עונה לטלפונים. "זה אחיך", היה אומר לי, ומעביר את המכשיר לשולחן הקטן.

בתיק ההוא, בפרשת קורנהויזר, היה ברור לשופט שהתוצאה בערעור לא יכולה לעמוד, שהתובע חייב להיפרע פיצויים כמלוא נזקו, שאין דרך הגיונית לחלק את פצעיו ושבריו לשליש ושני שלישים. המסקנה הזאת אצל השופט לוין היתה תוצאה של שכל ישר וניסיון וגם של ההבנה העמוקה שהיתה לו לגבי תפקידו של שופט בבית המשפט העליון. בפרשה הזאת, כמו בפרשת בן שלום (בעניין פסילת רשימה שמתמודדת בבחירות לכנסת), כמו בפרשת כלל ביטוח (סוגיית חוקתיותו של חוק המפלה בין קרנות פנסיה הסתדרותיות ואחרות בהנפקת אג"ח מועדפות), ידע השופט לוין שיש נקודות שבהן פתרון הסכסוך הספציפי חשוב, אבל קביעת מדיניות משפטית חשובה לא פחות ממנו.

חשוב לומר את זה משום שדב לוין, כך מקובל לחשוב, לא היה מן ה"אקטיביסטים". הוא ליווה את המהפכה החוקתית של אהרן ברק לאורך רוב שנותיה, אבל בעצמו לא זוהה עם חבורת המהפכנים בפיקודו של הנשיא. נדמה שגם הביוגרפיה שלו הרחיקה אותו מן הבריקדות הברקיות: איש האצ"ל שהיה אחר כך לעו"ד פרטי, השופט שצמח מן הערכאות הנמוכות, שהגיע לבית המשפט העליון מן הבניין ברחוב ויצמן בתל-אביב, לא מאולמות הפקולטה בירושלים, איכשהו לא נראה בנוי לחבור לכוח-ברק.

אכן, השופט לוין בא כל בוקר לעבודה כדי לעשות צדק, לא כדי לברוא מחדש את המשפט הישראלי. הוא חשב שתפקידו ליישם את החוק, לא לכתוב אותו.

הוא אהב את העובדות, והיטיב לזהות את המניפולציה של בעלי הדין, וכאמור היה לו שכל ישר.

הבעיה עם הביטוי הזה, "שכל ישר", שהוא קיבל עם הזמן מימדים של "מחמאה שיש עימה חמלה". כאילו אמרת: "יש לו אמנם היגיון בריא, אבל...". זה לא המקרה.

השופט לוין, אם גם לא נשרף באש המהפכה החוקתית, הפך ברבות השנים לאחד הכוחות החשובים שפעלו מן האגפים. הוא היה שותף להחלטה ההיסטורית בפרשת חוק גל (כשבית המשפט העליון הכריז על סמכותו לפסול חוק מטעמי אי-חוקתיות); הוא זיהה מגמות עומק בחברה הישראלית (הוא, בניגוד לאחרים, ישב באמת "בתוך עמו", גם במגרשי הכדורגל); הוא נתן - במודע - את ידו לניתוב בית המשפט אל תוך הוואקום שיצרה המערכת הפוליטית המידרדרת.

ובעיקר היתה בו מידה מספקת של סקפטיות כלפי השררה כדי להעמיד את בית המשפט העליון במקום שבו יוכל לשמש מוקד כוח בעל משקל אל מול אטימות ליבו ושרירות מעשיו של השלטון.

אלה היו שנים מרתקות. השופט מנחם אילון, שהוביל את האופוזיציה הרצינית היחידה ל"אימפריאליזם השיפוטי" של אהרן ברק, היה ידיד נפש של דב לוין. הם היו מחליפים בדיחות באידיש ומתייצבים בצוותא אצל השופט שלמה לוין, כדי שיעזור להם בהחלטות פיננסיות. גם שלמה לוין העדיף בדרך כלל את הריסון השיפוטי, את הפסיקה הלקונית, אם אפשר פשרה - מה טוב.

נדמה לי שדב לוין סימן, במובן מסוים, את קו האמצע בין המחנות שהלכו והסתמנו. לשיטתו, אולי לא "מלוא כל הארץ משפט", אבל כנראה חלק גדול ממנה. זכות העמידה היתה אצלו מושג רחב ואוורירי. עתירה ציבורית לבג"ץ זכתה לאוזן קשבת, בדרך כלל.

דב לוין היה, במובן זה, כעין "אקטיביסט בעל כורחו". שופט מקצועי ומנוסה שידע לשחק בכליו של הפורמליסט אבל לא חשש גם לדבר ערכים. פוזיטיביסט שחתר גם לעצב מדיניות. משפטן שידע להיות "שופט קו" ולהרים את הדגל כדי לסמן "פאול", אבל העז לפעמים לשחק גם על השוליים, ו"לעשות משפט" גם במובן הרחב (והמסוכן) יותר של המושג.

הנה בפרשת קורנהויזר, הוא כאילו חושף מעט מן הדיכוטומיה הזאת, כשהוא מסביר כי בסוף המסע בין השאלות המשפטיות הסבוכות שעל הפרק "תחזור השאלה ... למקומה: מי משני הצדדים (התובע או הנתבעים, א.ד.) - החפים בכל הנוגע לנזקו של הכלב השלישי - צריך לשאת בנזק שגרם אותו כלב. נכון הוא כי שאלה זו היא, מן הבחינה המשפטית הצרופה, פועל יוצא של מעמדם המשפטי של המעוולים שלפנינו (במשותף? בנפרד?) ושל אופי הנזק שנגרם לעותר (ניתן או לא ניתן לחלוקה?); אולם במקרי הגבול - והמקרה שלפנינו הוא בלי ספק גבולי מאוד, כפי שיתברר להלן - יש ונדרשת הכרעה שהיא, ביסודו של דבר, נשלטת על-ידי שיקולי מדיניות משפטית ובענייננו - נגזרת ממטרות היסוד של דיני הנזיקין ...".

כדאי לשים לב למהלך המחשבתי בפיסקה הזאת: השופט מכריז שמדובר במקרה גבול. הוא מודה (וזה נדיר יחסית), שהניתוח המשפטי המתודי וצמוד-הכללים לא מוביל בהכרח לפתרון אחד ראוי. המשפט, בניגוד למה שהורגלנו פעם, ולמה שכל-כך היה נוח להאמין, איננו גוף של משוואות פתירות, שרק ממתינות לנתונים שמזין לתוכן השופט. הוא גם לא בועה אוטונומית שפועלת על-פי כללים מנותקים מהלכי רוח ומערכי מדיניות. אין כאן מדע מדויק, ולא פתרונות בית ספר. הנה כי כן, "שיקולי מדיניות משפטית" יכריעו את גורל התיק הזה, ובהקשר הנזיקי, כך השופט לוין, נוטים השיקולים הללו לטובת העמסת הנזק על כתפי המעוול. מטרת היסוד היא הרי השבת מצבו של הניזוק, ככל האפשר, לקדמותו.

הנזק, במקרה דנן, אכן לא חולק. פסק דינו של השופט לוין התקבל על דעת רוב השופטים בדיון הנוסף. שמואל מלך נפרע מן הנתבעים כדי מלוא נזקו.

והשופט לוין, כדרכו, חוזר מן הרטוריקה הגבוהה והמופשטת של "שיקולי המדיניות" אל הגיונם הפשוט של הדברים. הרי לא באמת אפשר לחלק את הנזק הזה:

"מנין לנו מידת הזעם שבה תקף כל אחד מן הכלבים? מנין לנו מידע כלשהו על כושר הפגיעה הרעה שלו ברגע נתון? מנין לנו מה הנתונים

הסביבתיים המשפיעים על שטף המתקפה שלו ומידת השפעתם של נתונים אלה?

נוכח חומרת המקרה, כשגלוי וידוע לנו כי שני הכלבים רבי העוצמה של המשיבים, דרכם היא לילך ולהזיק, לנשוך ולנגוס, בעלי חיים מועדים הם לתקוף ולפגוע, מי לנו יתקע כי אותו נזק עצמו במלוא היקפו ... לא היה נגרם גם ללא סיועו של הכלב השלישי הנעלם, שטיבו לא התברר די הצורך? ... האם נגיסת אפילו שני שלישים מהיד, אם נפחית מתמטית ותיאורטית נגיסות הכלב השלישי, לא היתה מחייבת אותו תהליך ניתוחים מכאיבים ואשפוז ממושך מתיש ומתסכל, על אחת כמה וכמה כאמור כשאין ולא יכולים להיות בידינו כל נתונים על הכלב השלישי שתקף. טבעו, עוצמתו, רקעו, מידת המודעות שלו - אפילו גזעו, אינם לגמרי ברורים... מכאן שקשה להסכים עם מסקנה כה החלטית ופשוטה בדבר חלוקה שווה של הנזק בין שלושת הכלבים שתקפו".

הציטוט הזה חשוב משתי סיבות: הנה ידו האחת של השופט אוחזת בשיקולי מדיניות משפטית, וידו האחרת אוחזת חזק במציאות החיים הברורה לו. גם אם יפליג למחוזות רחוקים יחסית, לעולם יישאר השופט לוין נטוע בקרקע המציאות, בעובדות הקשות, בסיפור הפשוט שבאו אנשים מן היישוב וסיפרו לבית המשפט.

אבל יש כאן עוד משהו: הרי עם ההכרה הזאת יצאתי לדרך, כשקיבלתי על עצמי כמתמחה לעבוד על התיק עבור השופט. הרי מראש אמר לי שהתוצאה בערעור ראוי שתיהפך. יכול להיות שמישהו ירה קודם את החץ ואז צייר סביבו את המטרה?

היה זה המשפטן הצרפתי סליי (Saleilles), במופע מרשים של כנות, שתיאר כך את מהלך העבודה השיפוטי:

"ראשית חפץ השופט בתוצאה; אחר כך הוא מוצא את העיקרון; כך מתחילה בריאתה של כל קונסטרוקציה שיפוטית. משנתקבלה הקונסטרוקציה, היא נתפרת אל תוך הדוקטרינה המשפטית מלהיפך. סדר הדברים מתהפך בדיעבד. העיקרון מופיע כגורם התחלי, שממנו נגזרה התוצאה המתחייבת. כאילו היה כאן תהליך לוגי של דדוקציה".

השופט, אומר סליי, בונה תוצאה רצויה, לאו דווקא ראויה. זה כמובן לא תמיד נכון, ולא עד כדי כך נכון, ובלב התהליך השיפוטי מובנה רצון על-אנושי כמעט של השופט להתפרק מחולשות האנוש שלו, לבצע שיפוט "אובייקטיבי", "טהור", נקי מכל השפעה "חיצונית" של דעות קדומות, או אמונות פרטיות, או נטיות לב אישיות. הנה כי כן, בין השופט ה"נגוע" שפגיעתו רעה, לבין השופט ה"מזוקק", שאינו באמת קיים, מוצא השופט האמריקני הנודע, בנג'מין קרדוזו, את "השופט המתורגמן":

"נוכל, אם נרצה", כך קרדוזו, "לדמות את תפקיד השופט לזה של מתורגמן, שתפקידו לקרוא סימנים וסמלים שנמסרים לו על-ידי מקור חיצוני. ולמרות זאת, הרי ברור שלא נמנה לתפקיד כזה את מי שלא הפנים את רוחם של הסימנים הללו, ולא מילא את ליבו אהבה לשפה שעליו לקרוא עבורנו".

כמעט שלושים שנה כיהן דב לוין כשופט. ארבע עשרה מהן בבית המשפט העליון. לפעמים היו תרגומיו מילוליים, לפעמים הרשה לעצמו תרגום חופשי יותר.

על אהבת המולדת ועל המפעל הציוני, למשל, הרשה לעצמו לכתוב בלהט. על פסקי דין מסוימים שלו נמתחה לעיתים ביקורת מקצועית.

אבל תמיד, ואת זה זכיתי לראות מקרוב, היתה לו תשוקה עזה לסימנים ולסמלים שעל תרגומם הופקד. ובעיקר, הוא אהב מאוד את השפה ולא פחות מזה, אהב את דובריה.