פיני גרשון - עבד לעצמו

אין בדברים של מאמן מכבי תל אביב כדי ללבות הסתה. בסך הכול עוד קטע במופע הסטנד-אפ האינסופי ששמו פיני גרשון

שידור דבריו של פיני גרשון בטלוויזיה חיזק וביסס את עוצמת הדברים שנכתבו נגדו לפני כן, רק על סמך התמליל. לא הייתה שם פליטת פה אלא משנה סדורה. התיאוריה שמדרגת את השחורים בסולם שבראשו המעורבים, אחר-כך המוקה ו"השחורים מהרחוב" שבתחתית הסולם (הטמבלים, העבדים), אינה שליפה של רגע, אלא פרי מחשבה מוקדמת. כשהקצינים צחקו, היסה בעדם גרשון ואמר: 'חבר'ה, אני לא צוחק'.

הניסיונות לאחר מעשה, של גרשון ושל אחרים, למזער את הנזק, הולידו כמה תגובות. חלקן משעשעות, חלקן רק מחמירות. בין היתר עלתה השאלה האם האיש טמבל או גזען? התשובה הנכונה היא גם וגם. וזה בדרך כלל המצב. אנשים בעלי השקפה גזענית הם לא חכמים במיוחד. וכשהתכונות האלה מתקיימות באיש כמו גרשון, מצליחן חברתי, יהיר, בעל לשון מתגלגלת וחוש הומור נטול מעצורים - רוב הסיכויים שהאיש יילכד בסופו של דבר.

גרשון סיפר כמה הוא נעלב מכך שמייחסים לו גזענות. כראיה הוא, ואחרים, מביאים לדוגמא את היחס השווה לכל השחקנים, את ההסתחבקות עמם בחדר ההלבשה, ואפילו את קידומם של כמה מהם, כמו דרק שארפ, לחמישייה. לכן, נחוץ להגדיר מהי גזענות לפני ש"מפילים" אותה על פיני גרשון.

גזענות היא תפיסת עולם המדרגת את הבריות לפי נתונים הקשורים במוצאם האתני, בדתם או בצבע עורם. הגזען לא חייב לשנוא את "הנחותים" ממנו בהיררכיה, או להסית נגדם. אם לשיטתו אין מניעה בכך, הוא אפילו לא יתנגד לתת להם זכויות מלאות. הדוגמא של שארפ לא משכנעת, ובצדק, אפילו את רעייתו. אם שארפ יכול להביא תועלת לגרשון ולמכבי (בין היתר כי הוא ממלא הוראות כמו "עבד") אז למה לא לתת לו לשחק? אין בכך ביטוי להערכתו האנושית, אלא המקצועית בלבד.

החוק הפלילי מגדיר גזענות כביזוי והשפלה על רקע גזעי, אבל בהחלט אין בדברים של גרשון כדי ללבות הסתה חלילה, ובוודאי שאין בדבריו סכנה קרובה לוודאות. יתר על כן, התיאוריה הליברלית הרחבה שביסוד חופש הביטוי יכולה אף לקבלולסבול ביטויים גזעניים. ד"ר רפאל כהן-אלמגור כתב בספרו "גבולות הסובלנות והחירות":

"אין ברצוני לרמוז כי ביטויים גזעניים מהווים קטיגו-ריה ייחודית ונפרדת של ביטויים, כפי שמספר משפטנים ופילוסופים טענו בעבר, במטרה להוציא את הביטויים הגזע-ניים מהגנת עיקרון חופש הביטוי. הללו גורסים כי ביטויים גזעניים אינם עולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה הליבר-לית ועל כן יש לאוסרם בחוק. רתיעתי מקבלת תיזה זאת נובעת משני שיקולים נפרדים: ראשית, אינני רואה מדועהתקפות מילוליות על גזע, צבע עור, דת וכו' צריכות להיחשב לסוגי ביטוי ייחודיים שאינם ראויים להגנה. אני מתקשהלראות מדוע ביטוי גזעני הינו שונה מהתקפות מילוליות על אמונות מוסריות בסיסיות בהן אנו מחזיקים, כמו למשלבסוגיית ההפלות.

"סיבה נוספת המניעה אותי שלא להסכים עם אלוהמבקשים להוציא ביטויים גזעניים מהגנת חירות הביטוי נוגעת בחוסר ההסכמה השורר ביחס למובן המונח 'גזענות'והציונות, לשם דוגמא, גונתה כצורה של גזענות. לפיכך, כל אלו המביעים את רצונם לחיות בציון עלולים להיחשבעל ידי אחדים לגזענים".

כהן-אלמגור מסכם: "כל ביטוי שהוא, ואין זה משנה אםמתבסס הוא על נימוקים דתיים, אתניים, לאומיים, חברתיים או מוסריים, צריך להיות כפוף למגבלות שאותן מתוויםעקרונות ההיזק והפגיעה. ביטוי המסית לגרימת היזק מיידי לקבוצת מטרה נבחרת, וביטוי המכוון לפגוע ברגשות קבו-צת המטרה בנסיבות המחייבות חשיפה לפגיעה רצינית (השקולה מבחינה מוסרית לכאב גופני), צריכים להיות מוצ-אים מהגנת עקרון חירות הביטוי."

בצד המבחן הפלילי שכנראה לא מתקיים במקרה שלנו, קיים סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע שאוסר על הוצאת לשון הרע המכוונת נגד "חבר בני-אדם", אלא שבמקרה זה קובע החוק שאין עילה לתביעה אזרחית או לקובלנה וכתב אישום לפי סעיף זה "יוגש על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".

אין ספק שגרשון נבהל הפעם. כשהוא ניצב אל מול הטכסט שיצא מפיו הוא מסרב להאמין. הוא מבקש להכחיש ולהתכחש. גרשון הוא ממטילי הבוץ הבכירים המשתכשכים בביצת הבוץ של הספורט הישראלי. הוא מהמלכלכים והמתלכלכים. ארכיוני העיתונים עמוסים בארטילריה מילולית, עימותים ועקיצות שגרשון מעורב בהם. הוא שש אלי קרב, ולזכותו ייאמר שהוא בדרך-כלל שנון, מקורי וארסי מיריביו. התנהלותו הדובית, החייכנית האמוציונאלית, חיבבה אותו על התקשורת. הוא התחבב גם בגלל שלא פחד לדבר נגד מכבי ת"א. הוא היה האנדרדוג היחיד שגם לקח ממנה אליפות בעשרים השנים האחרונות. הוא גילם באישיותו את האנטיתזה למכבי: קלילות מול הכובד האינסופי, הומור עצמי מול הנפיחות המתפקעת, עליזות מול הקדרות השמעון מזרחית.

אלא שמשהו רע קרה לגרשון כשהצטרף למכבי. כשהוא מדבר על "עבדים", אי אפשר להתעלם ממה שקרה לו עצמו: הוא הפך ל"עבד" מנטלי של המועדון. הוא הפנים את תחושת הכוח, את 'העולם כולו נגדנו', את המלחמה-עד-חורמה למען האינטרסים של המועדון. כמכבי תל-אביב, הוא חש את שכרון הכוח, את היעדר הגבולות והריסונים. ואם נוסיף לקדרה המבעבעת הזו גם הצלחה ספורטיבית וכלכלית יוצאת דופן (גרשון הגיע לשני גמרים אירופיים ברציפות ובזכותו יד-אליהו הפך לסולד-אאוט), נתחיל להבין את עומק הבור שחפר גרשון לעצמו.

עכשיו הוא מסרב להאמין למה שיצא מפיו, ובצדק. אלא שדווקא הנסיבות, כפי שהתגלו בשידור הקלטת, מעידות עד כמה הוא מאמין בדברים שאמר: העובדה שנאמרו בכנס סגור שבו הנטייה להיות גלוי לב היא החזקה ביותר, המשנה הסדורה שהציג לאורך זמן, שהחלה במבחן המנהיגות שערך לו אנדרו קנדי 'המעורב' והסתיימה ב'שחורים מהרחוב'.

"אני לא חושב ככה", אומר היום גרשון. אז מה הוא בעצם אומר: שבהרצאה בפני קציני צה"ל בכירים הוא אומר דברים שהוא כלל לא חושב. אם כך, למה שנקבל את הדברים הטובים שאמר על שחקניו. אולי גם אותם הוא לא חושב. אולי כבר עדיף להיות גזען ישר, מאשר ליצן שקרן.

גרשון ירד מהבמה הספורטיבית הציבורית עם גיבנת שמעיבה על הישגיו הספורטיביים וגם על תדמית "הילד הרע במובן הטוב" שהתקשורת כה אהבה. הצרה שלו היא אפס המשמעות שהוא עצמו מייחס לדברים שהוא אומר. לכן, גם התנצלותו נשמעת כעוד גיבוב בלתי אמין. זה פועל לרעתו, אבל גם לטובתו, כי מאדם כמוהו, שמדבר את עצמו לדעת, לא צריך לקנות ולא צריך לקבל כלום ברצינות. גם את התיאוריות הגזעניות שטרטר כטוב ליבו במושב הליצים הצה"לי. בסך הכל עוד קטע במופע הסטנד-אפ האינסופי ששמו פיני גרשון.