מיוסרים הם חייו של האמן

סיפור חייו של המשורר הקובני ריינאלדו ארנאס, שנרדף בגלל דעותיו ונטיותיו, והוגלה בידי פידל קסטרו לארה"ב, שם מת מאיידס כעבור עשור. עירית שמגר ("מעריב") מתארת את הסרט כ"מיפגש בין הצייר-הבמאי ג'וליאן שנאבל לבין הסופר הקובני ארנאס, כלומר איך יוצר אחד רואה את השני. שנאבל, שהחל לביים סרטים באחרונה, עוסק באמנים אך לא מתעכב הפעם על היצירה אלא על חייו המיוסרים של ארנאס בקובה הקומוניסטית". הסרט מתאר את ניסיונו של ארנאס "להתמודד עם המשטר", ואת סיפור רדיפתו וכליאתו, אך הוא "לא מצליח לגעת באמת בלב הצופים". מבטו של שנאבל "מלאכותי ואפילו מעושה בעיצוב דמותו של ארנאס, בגינוניו ובדבריו". הסרט מוסר "דו"ח על חייו של מתנגד משטר, שנטיותיו ההומוסקסואליות דנו אותו לנידוי ודיכוי, אך רוחו של הסופר הקובני אבדה בסרט ואיננו מרגישים בה". שמגר מעניקה שלושה כוכבים.

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") בדעה שזהו סרט "חושני" מאוד, בו משמשים זכרונותיו של ארנאס כבסיס לתסריט. "מול הסקס החופשי, הכתיבה והמרחבים הפתוחים, ניצבים הדיקטטורה, הצנזורה ובתי הכלא. בין לבין אין כמעט שום דבר. משיחות המכחול של שנאבל כה עזות, עד שאין מקום לניואנסים. שנאבל נזהר מכל היבט פסיכואנליטי וחף מכל יומרה לפענח את עולמו של המשורר. לעומת זאת הוא מדגיש את החיבור שלו עם הטבע ואת אהבתו הרבה לסקס גברי".

יש כאן, אם כן, "אסופת הבזקים מרהיבה וסוחפת" והשחקן שמגלם את ארנאס (והיה מועמד השנה לאוסקר) מעצב עם הרבה "כוח ותשוקה" דמות של "הדוניסט אוהב תענוגות, משורר אניגמטי ואדם חזק ותאב חיים". הופעתו "היא מרכיב מרכזי ברושם העז שהסרט מותיר" ועל כן, ארבעה כוכבים.

חגי לוי ("העיר") מחזיק אף הוא בדעה ש"יופיו החזותי" של הסרט וברדאם, "המעולה" בתפקיד הראשי, הם "הנכס העיקרי" שלו. זהו לא "סרט גדול, ובמחצית הראשונה שלו הוא אפילו מביך מעט". שתי המכשלות העיקריות שלו הם המבטא הקובני (באנגלית) והז'אנר הקולנועי אליו הוא שייך - "הביוגרפיה הקולנועית". סרט, שמתוך הגדרתו "מעדיף נאמנות לעובדות היסטוריות על פני צרכים דרמטיים". ויש מכשלה נוספת - "הקריינות המלווה, שרק מדגישה את המקור הביוגרפי-ספרותי של הסרט ומונעת צלילה אמיתית לתוכו".

אך כשמתחיל המרדף הפוליטי אחר הגיבור, "הופך הסרט כמעט באחת לטרגדיית מחאה קורעת-לב ומקוממת כל-כך, עד שהיא סוחפת איתה את הסרט כולו". שנאבל, שהגיע לבימוי ממדיום אחר "לא מקבל את הסטנדרט הקולנועי כמובן מאליו". יש בו "סקרנות ואומץ ושאיפה לגלות תבניות חדשות, בלי החשש מפני היומרה והאקסטרווגנטיות. כשמתלווים לזה המטען התרבותי העשיר כל-כך של שנאבל וכשרונו העצום, המסע הוויזואלי שלו הופך למרתק באמת ולא גחמני".

בקיצור: סרט לא גדול, ולא חף ממכשלות, אך מרתק ויזואלית ומשוחק מצוין.