לא מושלמת, אבל כל-כך אמיתית

עדי גולד ("ידיעות אחרונות") סבור, ש"בניגוד ליציאה מהארון, הצעד המסעיר שעשתה סמוך לצאת האלבום, 'תנינענק' הוא לא אלבום מסעיר. יש בו רגעים יפים, יש בו כמה רעיונות מוצלחים, וזהו. אלאל לא אומרת משהו חדש, לא נשמעת חדשה, ואין כאן שיר אחד שנכנס ל-15 הגדולים שלה".

באופן כללי, "החיבור בין האקוסטי לאלקטרוני באלבום נשמע כמו שני שותפים שלא נועדו לחיות יחד באותה דירה, ומניחים אחד לשני מוקשים מתחת לכרית". יותר מדי "כאילו" יש בו (וגם שיר שנקרא "כאילו") "ומעט מדי משקל סגולי". לגולד נראה, שבאלבום הזה אלאל "איבדה את הכוח שבאמירות ישירות", והוא גורם לו להתגעגע ל"מותק" ול"פירות אסורים".

גידי אביבי ("הארץ") בדעה ששיר הפתיחה של האלבום, שהוא גם "השיא שלו", מציג "שיתוף מוצלח נוסף של אלאל עם מאיר גולדברג ומתמצת היטב את הפואטיקה של התקליט כולו. הוא מצרף יפה את הקריצה של 'ארץ קטנה עם שפם' עם ההתרסה של 'אל תקרא לי מותק', ממזג להפליא בין הנטיות האלקטרוניות של המפיק, מרקו גורקן, לאהבת הגיטרה החשמלית של אלאל עצמה (לא מעט גם בזכות תפקיד אורח מרשים של ארז נץ והגיטרה שלו)".

אלא שהתוצאה הסופית של האלבום "מוצלחת פחות ממה שאפשר היה לקוות: יש ב'תנינענק' כמה בלדות יפות, יש בו כמה וכמה רגעים מוסיקליים מעניינים, אבל המומנטום שהושג בפתיחתו אינו נשמר ואינו משוחזר".

אמנם לא "תקליט חלש", ובכל זאת "חלק מהמילים יכלו לצאת נשכרות מליטוש נוסף", אפשר היה לשפר חלק מהעיבודים, אפשר גם לחלוק על סדר השירים, והם לא כולם באותה רמה. "אבל כמכלול, וברגעים חזקים כמו 'גשם של פתאום' של ענבל פרלמוטר (שהתקליט מוקדש לה), מצליחה אלאל במטרתה העיקרית: לדבר מהמקום שבו היא נמצאת".

אבי אפרתי ("העיר") מוצא, ש"תנינענק" הוא "דיסק מוצלח מאוד". ניכר בו שאלאל "התעוררה לאנרגיה חדשה(...) המלודיות, האווירה והספיריט בדיסק סוחבים חזק אל תקופת 'פירות אסורים'" ונראה ש"משהו באלאל עסוק פחות בהתכוונות לסביבה ותגובותיה, ולכן פנוי יותר לביטוי החלקים העגולים פחות בעולמה היצירתי. זה מתבטא קודם כל במלודיות הרבה פחות שלגריסטיות במודע, אבל גם בבחירת האוריינטציה העיבודית/הפקתית".

האלקטרוניקה "מוסיפה מימד משמעותי, אבל זה לא העיקר. נראה שאלאל וגרקו "הלכו על סאונד שלא עוטף, מרפד או המעבה את המלודיות. להפך. הצליל בדיסק מותיר אותן כמו שהן", וזו ללא ספק "החלטה אמיצה".

לא "דיסק מושלם" אמנם. "לא כל הלחנים אחידים, לא כל העיבודים מנצחים ולא כל רגעי ההפקה צולפים", אבל "זה חלק מסוד קסמה המצטבר של אלאל" וכך הוא היה רוצה להמשיך ולקבל אותה. "לא מושלמת, אבל כל-כך אמיתית, כל-כך כשרונית וכל-כך נהדרת".

בקיצור: באלבומה החדש של אלאל יש רגעים יפים, רעיונות מוצלחים, ובכל זאת התוצאה הסופית מוצלחת פחות ממה שאפשר היה לצפות.