הילד הסורר של שוק ההון

אייזנברג כבר היה בכל הסרטים שהופכים בורסה לשוק תוסס: מאבקי שליטה, הצעות רכש, עסקות בעלי עניין והנפקות למכביר. בחלק מהמקרים הוא היה אחראי לכתיבת התסריט למהלכים פיננסיים, שלא יזכו אולי לאוסקר מטעם המשקיעים, אך לבטח הצטיינו במקוריות רבה.

אייזנברג, 52, תושב בני-ברק, פועל כבר יותר משני עשורים בשוק ההון. מי שהחל את דרכו כמנהל תיקי השקעות, הפך לטייקון בסדר-גודל מקומי, החולש על מערך חברות בתחומי הנדל"ן (ישרס-רסקו), המחשבים (תים-TTI) והתעשייה (חסין אש). קבוצה המעסיקה יותר מאלף עובדים, ושהיקף הכנסותיה מגיע לכ-700 מיליון שקל בשנה.

נפח הפעילות המרשים, כמו גם הרווחיות הגבוהה והעקבית, אינם באים לידי ביטוי בשווי שלפיו נסחרת ערד השקעות, החברה שבאמצעותה שולט אייזנברג בקבוצה, יחד עם שותפיו הפסיביים - משפחות גזונטהייט ושפיצר משווייץ.

ערד נסחרת בשווי הנמוך כמעט בחצי מההון העצמי העומד לרשותה. את הפרמיה השלילית היא חייבת כנראה לאותם אירועים שהתרחשו לפני ארבע שנים, ואשר הפכו את אייזנברג לאחת הדמויות הפחות-פופולריות בקרב הגופים המוסדיים - קופות הגמל וקרנות הנאמנות - המאכלסים את שוק ההון.

עם הראש בקיר נתחיל מהסוף דווקא, ומהכישלון במכרז המוסדי להנפקת אג"ח של ישרס בחודש שעבר. גם על רקע שוק לוהט מגיוסי אג"ח קונצרני, זכרו המוסדיים לאייזנברג את האירועים שנלוו לביקורו האחרון בשוק הראשוני - אירועים שתורגמו להגשת כתב-אישום חמור נגדו - ונמנעו מלהזרים ביקושים במכרז, שנועד להבטיח מחצית מכספי ההנפקה לציבור.

הכישלון במכרז המוסדי לא ריפה את ידי אייזנברג, שהחליט להוציא אל הפועל את הנפקת ישרס, חטיבת הנדל"ן של ערד, ללא מכרז מוסדי או חיתום. הוא הניח כי הגופים שנמנעו מצירוף שמם לרשימת המזמינים במכרז המוסדי (רשימה המתפרסמת בתשקיף ההנפקה), יהיו מוכנים לרכוש סחורה אטרקטיבית במחיר מפתה באופן אנונימי, במסגרת הנפקה פתוחה לציבור.

מסתבר שהפיננסייר הוותיק לא טעה. הנפקת ישרס זכתה לחיתום-יתר, וכ-25 מיליון שקל זרמו לקופת החברה. מעבר לגיוס הכסף, טוענים מקורבים להנפקה, היה חשוב לאייזנברג להפגין נוכחות בשוק, שבו הוא מיוצג על-ידי מספר לא קטן של חברות. זאת, גם במחיר הסיכון שהגיוס יכשל.

אפשר ללמוד מכך משהו על אופיו הנחוש של אייזנברג, שלא פעם מבצע מהלכים הנראים כהליכה עם הראש בקיר. מצד שני, מי כמוהו מכיר את אופיים של הגופים המוסדיים, נציגי הציבור בחברות הבורסאיות, ואת זיכרונם הקצר.

הקבוצה מתחילה להתגבש קשה למצוא חולקים על היותו של אייזנברג אשף פיננסי, מקצוען מהשורה הראשונה. בתחילת דרכו הוא שימש כאנליסט בקרנות הנאמנות של בנק לאומי, בתקופה שבה העיסוק בניתוח מאזני חברות היה נחלת מעטים. מאוחר יותר הקים חברת ברוקרים משלו, עטרת ניירות ערך.

את קפיצת המדרגה למעמד של בעל עסקים ביצע אייזנברג באמצע שנות ה-80, עת חבר לאברהם גזונטהייט ולרודולף שפיצר המנוח, נציגי חברת האלקטרוניקה סאניו במערב אירופה.

אייזנברג, שתיווך בעסקה לרכישת נדל"ן עבור השניים בחיפה, הצליח לשכנעם להעמיד לו את המימון לרכישת השליטה בערד, שהחזיקה מניות מיעוט בחברת הנדל"ן ישרס. זמן קצר לאחר מכן, הוביל אייזנברג מאבק שליטה על ישרס, מול איש העסקים נייטי קירש מדרום-אפריקה, שנאלץ כעבור שנה למכור את מניותיו.

בשנים הבאות הגדיל אייזנברג בהתמדה את היקף עסקיה של ערד, תוך שהוא מתמקד ברכישת חברות בקשיים ובהשבחתן, ותוך שימוש חוזר ונשנה בבורסה כמכשיר לגיוס הון עבורן. חברת הנדל"ן רסקו, קבוצת המחשבים תים, או יצרנית הרעפים חסין אש הן רק דוגמאות בולטות ליכולתו של אייזנברג לזהות הזדמנויות.

לא תמיד זה הצליח לו. ניסיון של ערד להשתלט על יצרנית המקררים אמקור, בעת שנקלעה לקשיים לפני כשלוש שנים, נחל כישלון צורב. במקרה אחר, רכישת יצרנית המיצים פרדס, לא הצליח אייזנברג להבריא את החברה, למרות שהנהיג בה תוכנית הבראה מקיפה.

המוסדיים מתחילים לחשוד אבל כל עברו המפואר של אייזנברג חוסה כיום בצל מה שזכה בשוק ההון לכינוי "פרשת ערד". תחילתה באסיפה כללית שכינסה החברה-הבת ישרס, בספטמבר 1996.

על סדר-היום של האסיפה עמדה לאישור עסקה עם בעל השליטה בקבוצה, אייזנברג, שבמסגרתה תמכור לו החברה כ-10% ממניותיה, לפי מחיר השוק באותה עת (ששיקף לישרס שווי של פחות מ-60 מיליון דולר). מדובר היה בהטבה חריגה, גם לגבי מי שמקפיד למשוך מדי שנה שכר בעלות של כשלושה מיליון שקל: נקבע כי את תמורת המניות ישלם אייזנברג רק מקץ תקופה של חמש שנים.

גם כך, ניתן להניח שהעניין היה נשכח במהרה, אלמלא פנה אייזנברג כעבור שנה לגופים המוסדיים המחזיקים במניות ערד, כשהוא שואל לדעתם על אודות עסקה שבכוונתו לבצע: מכירת האחזקות האישיות שלו ושל שותפיו גזונטהייט-שפיצר בישרס לידי ערד.

לכאורה, מדובר היה במהלך הגיוני, שנועד להגדיל את אחזקותיה של ערד בחברה-הבת. אלא שבניגוד לעסקה שבה רכש את מניות ישרס, לפי מחיר השוק, התברר שכאשר אייזנברג בצד המוכר, גם התנאים משתנים. הפעם גיבתה את העסקה הערכה כלכלית לנכסיה של ישרס, שקבעה לה שווי גבוה ביותר מפי שלושה - כ-200 מיליון דולר!

מובן שהמהלך המוצע נתקל בהתנגדות גורפת מצד המוסדיים. אייזנברג הקשיב למחאות ושתק. מספר חודשים מאוחר יותר, באוגוסט 1997, פרסם תשקיף הנפקה של ערד, לגיוס מאות מיליוני שקלים מידי בעלי מניותיה (הנפקת זכויות).

כספי ההנפקה נועדו לממן את תוכנית "ערד הגדולה" שהגה אייזנברג. בחושיו החדים העריך כי הקונצרנים הגדולים מתעתדים להתפרק בשנים הבאות מחלק ניכר מנכסיהם. מילוי קופתה של ערד אמור היה לאפשר לה להתמודד על אותם נכסים, במטרה להקפיץ את החברה לשורה הראשונה של גופי ההשקעות במשק.

אלא שאייזנברג לא התכוון להזרים בעצמו מזומנים לערד. את חלקם היחסי בהנפקה, 212 מיליון שקל, ביקשו בעלי השליטה בחברה לשלם באמצעות מניותיהם בישרס, עלפי אותה הערכת שווי שעוררה את זעמם של המוסדיים.

הסערה שחולל המהלך המתוכנן, שהתפרש כדילול בלתי הוגן של בעלי המניות מקרב הציבור בערד, גרמה לכישלון ההנפקה. אייזנברג ושותפיו לשליטה היו למעשה בעלי המניות היחידים שלקחו בה חלק. חלום ערד הגדולה התנפץ. מניות החברה איבדו מאז ועד היום כ-50% מערכן, והן משקפות לה שווי של 46 מיליון דולר בלבד.

יש להשיב לאשמה אבל מבחינת אייזנברג, הצרות רק התחילו. כחודשיים לאחר כישלון ההנפקה הוא נעצר על-ידי חוקרי רשות ניירות ערך, כשעמו מובאים למעצר גם הרי ספיר, מנהל תיקים המשמש כנציגו של הצמד גזונטהייט-שפיצר בדירקטוריון ערד, וכן איש העסקים בנימין יסלזון.

במאי 1999 הוגש בבית-המשפט המחוזי כתב-אישום נגד השלושה, המייחס לאייזנברג עבירות של פרט מטעה בתשקיף, רישום כוזב במסמכי תאגיד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה.

נטען בו כי ערב האסיפה הכללית בערד השקעות, שנועדה לאשר את רכישת מניות בעלי השליטה בישרס, העריך אייזנברג כי בשל מחירה המנופח של העסקה ייתכן שלא יושג הרוב הדרוש לאישורה (רוב הכולל לפחות שליש מבעלי המניות שאין להם בעסקה עניין אישי).

כדי להבטיח רוב כזה, על אף התנגדות המוסדיים, נקטו אייזנברג וספיר, כך על-פי כתב האישום, בסדרת פעולות שנועדו להשיג במרמה את אישור האסיפה. בין היתר העביר אייזנברג, ימים ספורים לפני כינוסה, 7.5% ממניות ערד לידי יסלזון, כדי שזה יוכל להצביע באמצעותן בעד אישור העסקה, כמי שאין לו בה כביכול עניין אישי, הגם שהיה נגוע בעניין כזה.

לאחרונה הסתיים שלב הטיעונים במשפט, ולאחר שנדחתה טענת אייזנברג כי "אין להשיב לאשמה" - פרקליטו טען שהסכם-הצבעה שחתם עם יסלזון איננו הופך את האחרון לבעל עניין אישי בעסקה - צפויים הצדדים להשמיע את סיכומיהם, קודם למתן פסק-הדין.

מאבק עיקש את מאבקם של הגופים המוסדיים מול אייזנברג בפרשת ערד הובילה חברת הברוקרים אנליסט (למעשה, תלונה שהגישה אנליסט לרשות ניירות ערך היא שגרמה לפתיחת החקירה הפלילית). אנליסט היתה הגורם היחיד מבין בעלי המניות שהתמיד במאבק, ואף טרח להצטייד לצורך זה בעורך-דין יקר מן השורה הראשונה, בדמותו של רם כספי. בנובמבר 1997 הגישה אנליסט לבית-המשפט בקשה לתביעה ייצוגית נגד בעלי השליטה בערד, ואייזנברג בראשם, בטענה לעושק המיעוט בחברה. שנה לאחר מכן, לאחר משא-ומתן שידע עליות ומורדות, נאותו נציגיהם של גזונטהייט ושפיצר בישראל להתפשר עם התובעים ולפצותם.

אייזנברג עצמו, שלקח חלק פעיל במגעים להסדר הפשרה, נסוג ממנו ברגע האחרון, על-פי עצת עורך-דינו דוד ליבאי. לפי ההערכות, גרם לכך החשש כי צירוף שמו להסדר יתפרש כהודאה באשמה וישמש כנגדו בהליך הפלילי.

באנליסט הסכימו להמתין עם חידוש ההליכים נגד אייזנברג עד למתן פסק-הדין בעניינו. בדיעבד טוענים שם כי "אם היינו נותנים לאייזנברג לצאת חלק מעסקת ערד, שוק ההון היה מתמוטט. רק תאר לך מה היה קורה אם בעלי שליטה נוספים היו מאמצים את המנגנון של דילול ציבור בעלי המניות בדרך דומה". אייזנברג סירב להגיב לנאמר בכתבה. ֲ