נישואי וגירושי יהודים בישראל

בשנת 98' נסעה העותרת עם ילדיה לביקור בדניה, ממנו לא שבה לארץ. מיד בסמוך פתחו בני הזוג בהליכים משפטיים הדדיים (לגירושין ולהחזקת הילדים). לאחר נסיונות לשכנע את העותרת לשתף פעולה בהשבת ילדי בני הזוג ארצה, הורה לה בית הדין הרבני לעשות כן, ופסקו אושר ע"י בית הדין הרבני הגדול.

עתירת העותרת נסבה על שני נושאים עיקריים הקשורים בסמכותו של בית הדין הרבני: האחד - שאלת סמכותו מכח החוק הישראלי לדון בתביעת הגירושין שהגיש הבעל בישראל. השני - האם אמנת האג מסמיכה את בית דין רבני ליתן חוות דעת לבית המשפט בדניה?

סמכות בית דין רבני סמכותו של בית הדין הרבני קבועה בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, שזה נוסחו: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". אלא שלטענת העותרת, התנאי "בישראל" דרש את הימצאותה הפיסית בישראל כתנאי להקניית סמכות לבית הדין הרבני. משהיא מצוייה, כאמור לעיל, בדנמרק, חסר היה בית הדין הרבני לטענתה סמכות לדון בעניינה.

בית המשפט העליון, ביושבו כערכאת בג"ץ, דחה את הפרשנות שהוצעה מטעמה של העותרת לתיבה "בישראל" בהקשרה הכולל בסעיף 1 לחוק (פסק הדין נכתב ע"י השופט מישאל חשין, בהסכמת יתר שופטי ההרכב).

דיעות רבות הושמעו בהקשר לפרשנות הראויה שיש ליתן לתיבה "בישראל" בהקשר הנדון. ההלכה שנקבעה בסופו של דבר קשרה בין התיבה "בישראל" לבין התיבה הסמוכה לפניה, "יהודים". הכתוב ייקרא, איפוא, כ"יהודים בישראל", כתנאי עצמאי הנפרד מיתר תנאי הסעיף.

עדיין נותרת השאלה המקורית בעינה - האם דורשת התיבה האמורה נוכחות פיסית בישראל, הן של התובע והן של הנתבע?

פסיקת בית המשפט העליון הרחיבה בעבר את המשמעות שניתנה לתיבה "בישראל" גם כלפי תובעים שאינם מצויים פיסית בישראל, תוך שימוש במושג של "נוכחות קונסטרוקטיבית". עצם הגשתה של תביעה על ידי תובע לבית הדין שקולה כנגד היותו "בישראל".

לימים הורחבה הלכה זו גם בהתייחס לנתבעים, ובלבד שאלו לא ניתקו את זיקתם ממקום מושבם הקבוע בישראל. דוקטרינת "הזיקה" הינה תלוית-נסיבות וקשרים דה-פקטו שיש לנתבע ולישראל. אלא שדוקטרינה זו הינה קשה, שהרי אין היא סוללת דרך ברורה ונקיה לפירוש ולהבנה. מאידך גיסא, למרות קשייה, היא נועדה למנוע רעה גדולה יותר. בהיותה מעין "עזר כנגדו" לתנאי האזרחות, מטרתה למלא חלל שאפשר שתנאי האזרחות יותיר במקרים אלו ואחרים.

"כשאני לעצמי", כתב השופט חשין, "דומני שראוי כי נמעט לעשות שימוש ב'קונסטרוקציה' - קרא: בפיקציה - אלא אם אין מוצא אחר לפנינו, אם 'באו מים עד נפש', לאמור, במקום שנחשוש כי נעשה משפח ולא משפט אם לא נידרש להן לקונסטרוקציה ולפיקציה.

"ואמנם, תחת הפירוש הנדרש לנוכחות ה'קונסטרוקטיבית', החלופה הנראית ראויה בעינינו היא לפרש את המושג 'יהודים בישראל' על פי תכליתו, קרא: יהודים שיש להם זיקה ראויה לישראל. חלופת-פרשנות זו נידרש לה, בעיקר, בעניינם של יהודים אזרחי ישראל שקישריהם הלכה למעשה עם ישראל קשרים רופפים הם, ותנאי הסמכות של האזרחות יידרש לו מעין סיוע".

עוצמתה של הזיקה בין בעלי הדין לבין ישראל תיגזר מנסיבותיו הספציפיות של כל עניין שהובא לדיון, ולא פחות מכך - מן הצורך, הדוחק לעיתים, לעזור למי שמצוי במצוקה ונותר ללא מושיע.

במקרה הנדון, אמנם אין לעותרת משפחה בישראל, זולת בעלה, וגם נכסים בישראל אין לה. ניתן אף להניח כי רצונה הוא לנתק כל קשר עם ישראל לעולמים. יחד עם זאת, אין להתעלם מן השינוי שאותו עברה מאז הגעתה לישראל, בשנת 94', ושהותה בישראל לאורך 4 שנים.

במהלך שנים אלו התגיירה העותרת, היא ושניים מילדיה, הילדים דיברו עברית והלכו למוסדות חינוך בישראל. לבני הזוג נולד ילד שלישי בישראל. האשה וילדיה זכו לאזרחות ישראלית. שרשרת אירועים אלו מעידה על זיקה הדוקה שלה לישראל, עד כי ניתן לומר על האשה כי היתה "בישראל" בעת הגשת התביעה נגדה, כפי דרישת סעיף 1 לחוק.

גם אם ניתן להצדיק את בריחתה מביתה ומישראל, אין להצדיק את בריחתה מסמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל. בנסיבות המתוארות, אין זה ראוי להתיר לה לפרוק מעליה, באורח חד-צדדי, את הסמכות המוקנית לבתי המשפט בישראל, כשם שלא היו מתירים לה לעשות כן לו עלה בידי בעלה לתובעה שעה שעדיין היתה היא מצויה פיסית בישראל.

חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), תשנ"א-1991 מקנה לאמנת האג, שנחתמה באוקטובר 90', תוקף של חוק.

יעדי האמנה הם שניים - להבטיח את החזרתם המהירה של ילדים חטופים, ולהבטיח זכויות משמורת וביקור של מדינה מתקשרת. המקרה הנדון מתמקד ביעד הראשון, בהשבת הסטטוס קוו-אנטה ובהשבת הילדים לישראל.

כמוסכם באמנה, מדינה המבקשת לדעת אם ילד המצוי בשטחה הורחק שלא כדין ממדינה אחרת יכולה לפנות לרשויות השיפוטיות או המינהליות של המדינה האחרת, לצורך קבלת חוות דעת על כך.

האם בתי הדין הרבניים נמנים על "רשויות המדינה" של ישראל?

התשובה לכך היא חיובית. בעניין הנדון פעלו בתי הדין בגדרי סמכותם, במסגרת תביעת הגירושין שהגיש הבעל כנגד העותרת, ובכך קנו סמכות מלאה להידרש לסוגיית משמורתם של הילדים.

לטענת העותרת, סעיף 6 לחוק האמנה קובע כי "בית המשפט המוסמך לדון לעניין חוק זה הוא בית המשפט לענייני משפחה...", הוא ולא בית הדין הרבני.

טענת העותרת נדחתה.

הבחנה בין סמכויות "בית המשפט לענייני משפחה הוא, אמנם, בעל הסמכות הייחודית לפי חוק אמנת האג", קבע השופט חשין. "במה דברים אמורים, שבית המשפט לענייני משפחה מחזיק בסמכות ייחודית, במקום שילד מוחזק בישראל, לאחר שנלקח שלא כדין ממדינה אחרת או שלא הוחזר שלא כדין למדינה אחרת. במקרים אלה, שעה שאותה מדינה מבקשת כי ישראל תפעל על פי אמנת האג ותורה על החזרת הילד לשיטחה, או אז הסמכות הייחודית להידרש לבקשה היא לבית המשפט לענייני משפחה".

שונה המצב הנדון בעתירה, שבו דנמרק מתבקשת להורות על החזרת הילדים לישראל, בהתאם להחלטת בית הדין הרבני בישראל, הפועל מכוח סמכותו על פי משפט ישראל.

הבחנה זו שבין הרשות המוסמכת במדינה בה נמצא הילד (בעניין הנדון, דנמרק), לבין הרשות המוסמכת במדינה המבקשת להחזיר לשטחה את הילד (ישראל), באה לידי ביטוי מפורש וברור בסעיף 15 של האמנה.

כן נדחתה טענת העותרת, לפיה יש להחיל על העניין את סעיף 13(א') לאמנה, המדבר בסיטואציה שבה ניתנה הסכמתו של ההורה האחר לנטילת הילד לארץ זרה. טענה זו של הסכמה כביכול תידון בבית המשפט המוסמך בדניה. יחד עם זאת, הנסיבות שתוארו לעיל מצביעות על כך, שנטילת הילדים נעשתה באופן חד-צדדי על ידי האם, תוך עשיית דין לעצמה וניתוק הילדים מאביהם. בקביעה זו של בית הדין הרבני הגדול מיאן בית המשפט העליון להתערב.

העתירה נדחתה.

(בג"ץ 1480/01 חג'ג' נ. בית הדין הרבני הגדול ואח', פס"ד מיום 6.8.01. השופטים מישאל חשין, דורית ביניש ואלעזר ריבלין. בשם העותרת עו"ד אברהם ננטל, בשם הבעל עו"ד ורדה אפרת, בשם היוהמ"ש עו"ד יהודה שפר)