הפגישה עם משה
גינדי, 53, התקיימה במשרדיה המפוארים של חברת הבנייה של האחים גינדי, במרומי
הקומה העשירית של בית-משרדים חדיש בתל-אביב. לראיון, שהיה אמור להיות משותף,
הוא התייצב לבדו. יגאל, אחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים ושותפו הצמוד, לא נראה
בשום מקום. משה צחק בפה מלא למראה האכזבה שנשפכה על פניי. "לא נורא", ניחם
אותי. "ממילא כל מה שאני אומר לך זה כאילו יגאל אמר לך - ולהיפך. אנחנו כבר
שנים מדברים בקול אחד, באותן מילים, כאילו היינו בנאדם אחד. אז למה לך גם את
יגאל? פעם תכתוב 'לדברי משה גינדי' ופעם 'לדברי יגאל גינדי'. כולם יחשבו שדיברת
עם שנינו, ושלום על ישראל". בסופו של דבר התקיים כעבור שלושה ימים גם ראיון
משותף. ומה אומר, הוא צדק. באופן מפתיע, או שמא לא, יגאל חזר בדיוק על הדברים
שאמר קודם-לכן אחיו הגדול. לעתים הוא התחיל משפט ומשה השלים אותו, ולעתים סדר
הדברים היה הפוך. אף פעם הם לא סתרו זה את זה, או התווכחו, גם לא בקטנות. שניים
שהם אחד, ואולי אחד שהוא שניים. וכך כבר 30 שנה. ישראלים רוצים לקנות, לא לשכור
חדרו הפרטי של משה גינדי משתרע על-פני שטח העולה על זה של סלון ביתי ממוצע.
הרבה עור ועץ, המשווים למקום מכובדות-יתר. על שולחן העבודה הענק ניצבים בטווח
זרוע מחשב נייד, שאותו הוא ממהר לכבות לכבודי, כנראה מטעמי דיסקרטיות, ומחשבון
פשוט. לחדר-העבודה צמוד חדר ישיבות רב-רושם. שולחן עץ משובח ממלא את רובו,
והוא מוקף בכשלושים כורסאות עור. החדר מופרד מהמסדרון בקיר זכוכית שקוף. מצדו
האחר של חדר הישיבות ממוקם חדרו של יגאל, שהוא העתק של חדרו של משה, בהבדל
אחד: במקום בולט ניצב בו ראש-ברונזה של... גולדה מאיר. למה דווקא היא? אין
סיבה של ממש. עניין של רכישה אקראית.
בימים אלה עסוקים האחים גינדי כל-כולם בשיווקו של הקניון החדש שלהם, "אמריקן
סיטי", הממוקם ביציאה המערבית של רחובות, לכיוון יבנה. לדבריהם, הושקעו בבנייתו
525 מיליון שקל. הוא משתרע על-פני שטח של כ-50 אלף מ"ר, ויוקמו בו כ-100 חנויות.
לצדו יוקם מגרש חנייה ל-1,200 כלי-רכב. שלא כמו קניון הזהב שבבעלותם בראשון-לציון,
הנחשב לאחד המצליחים בארץ, כל שטחי המסחר של "אמריקן סיטי" יימכרו לרוכשים,
ולא יושכרו. "הגענו למסקנה שהישראלים רוצים לרכוש נכס מסחרי כהשקעה לטווח ארוך,
והחלטנו ללכת לקראתם ולמכור להם את השטחים", מנמק משה. מומחה נדל"ן מציע הסבר
אלטרנטיבי להחלטה הזו: "השקעה של חצי מיליארד שקל כבדה כנראה גם על אנשים מחושבים
כמו האחים גינדי, ועל-כן אני מעריך שהם החליטו לממש את מלוא הרווחים מהנכס,
עכשיו ומיד. אני מעריך שהם עומדים לעשות רווחים נאים, של כ-20% לפחות, עניין
של 100 מיליון שקל". נכון?
משה: "כבר שנים שאנחנו כמעט לא בונים בעצמנו, אלא משקיעים בפרויקטים של קבלנים
אחרים. אין בזה חדש. מבחינה זו, 'אמריקן סיטי' יוצא-דופן בהחלט. כולו עבודה
שלנו, כסף שלנו, מחשבה שלנו. ההחלטה למכור ולא להשכיר נובעת מחושים אמיתיים
שלנו, המאפשרים לנו לקרוא נכון את מגמות השוק, ובזה כוחנו. והיום השוק רוצה
לקנות נדל"ן למסחר ולא רק לשכור אותו.
"עובדה, בתוך שבועיים מכרנו, לא השכרנו, מחצית משטחי המסחר, 25 אלף מ"ר מתוך
50 אלף. שאל קבלנים אחרים, שיגידו לך מה קורה אצלם ומה קורה עכשיו בשוק, ותבין
את גודל ההישג שלנו". יגאל: "אומר לך בכנות, לא אנחנו יזמנו את הפרויקט הזה,
שהפך פתאום לפרויקט-הדגל שלנו. חברה קבלנית אחרת היא שרכשה לפנינו את השטח,
והיא שהעבירה לאישור ראשוני את תוכניות הבנייה. איכשהו נודע לנו על כך ב-1997,
ומיד ראינו את האפשרויות העצומות הגלומות בו. עשינו מאמץ ורכשנו אותו מידיהם.
על ההתחלה ידענו שאנחנו חייבים לעשות בו שינויים קיצוניים, כדי להתאימו לטעמם
של הישראלים". למשל?
"למשל, הצרכן הישראלי לא אוהב חנויות קטנות. הוא אוהב לקנות כמו באמריקה. שהכול
יהיה גדול. מה גדול, ענק. קו-אופ רצו לרכוש מאיתנו 2,500 מ"ר להקמת היפר ענק.
לא מדובר בשטח קטן, אבל לנו היו תוכניות אחרות בשבילם. ישבנו איתם קצת, ומפה
לשם שכנענו אותם שכדאי להם לרכוש שטח גדול פי שלושה. 7,000 מ"ר של חנות אחת.
ראית פעם בישראל היפר ענק כזה?"
מה עוד הישראלים אוהבים?
משה: "אומר לך מה הם שונאים: הם שונאים מגרש חנייה עילי, מהסוג המאלץ אותם
לטפס עם המכונית שלהם מעלה-מעלה, בדרכם לחנייה. לא יכול להסביר לך למה, אבל
ככה זה. בתוכנית המקורית מגרש החנייה היה עילי. ביטלנו אותו. וזה עובד". יגאל:
"הישראלים גם שונאים קניונים קטנים. בתוכנית המקורית דובר על כמה אזורים מסחריים
נפרדים במתחם הזה, שאיכשהו יתחברו. הבנו שזה לא ילך, וחיברנו את כל השטחים
יחד".
והשם הבומבסטי "אמריקן סיטי"?
משה: "מה לא טוב בו?"
רחובות היא לא בדיוק "אמריקן סיטי".
"הקונוטציה. אמריקה... אמריקה זה גדול... אמריקה זה קניות...".
אתה בחרת את השם?
"רק ההשראה. את השם נתן משרד הפרסום".
והשם "קניון הזהב"?
"זה שלי. טוב, הא? זהב".
תרוויחו 100 מיליון שקל מהפרויקט ברחובות?
שניהם צוחקים, ביחד. יגאל: "למזלנו, אנחנו לא חברה ציבורית, ולא חייבים דין-וחשבון
לאף אחד".
משה: "אני יכול רק לגלות, שבפרויקטים של קבלנים אחרים, שבהם אנחנו מושקעים,
אנחנו באמת משתדלים להוציא 20% לפחות על ההשקעה".
אף מילה על אברהם לא תמיד הם צחקו. היה זה לפני כ-19 שנה, בראשית שנות ה-80.
במשך שנתיים פקדו את האחים גינדי הימים השחורים בחייהם. בין-לילה הם נאלצו
להסתלק מהארץ, יחד עם נשיהם וילדיהם (למשה ארבעה, ליגאל חמישה). תחילה שהו
בארצות-הברית ואחר-כך עברו לברזיל, שם מצויה קהילה גדולה של יוצאי העיר חלב
שבסוריה. זה היה לאחר שהסתבכו ברכישת קרקעות בשטחים, ליד קרני שומרון. את הקרקעות
שיווקו למתנחלים לצורכי בנייה, אבל הסתבר שהממשלה שינתה את ייעוד הקרקע ואי-אפשר
היה לבנות עליה. הרוכשים תבעו את כספם בחזרה, והאחים גינדי חיפשו לפתור את
הבעיה בשקט, הרחק מעיניה של התקשורת, ולא פחות מזה - הרחק מידה הארוכה של המשטרה.
במקביל הסתבך גם אחיהם אברהם גינדי. הוא פרש מהשותפות איתם שנים אחדות קודם-לכן
והקים חברת בנייה משל עצמו, שנסחרה בבורסה. החברה נקלעה לקשיים כספיים. אברהם
נחקר פעמים אחדות במשטרה ואף נעצר. נושים התדפקו על דלתו. כוחו לא עמד לא,
וגם הפגיעה בכבודו העצמי היתה אנושה. לילה אחד, בעוד שני אחיו שוהים במיאמי
עד יעבור זעם, שלח יד בנפשו בדירת-הגג שלו בראשון-לציון.
לאחר שנתיים הצליח עו"ד דוד ליבאי, פרקליטם של משה ויגאל, להסדיר את שובם לישראל
בלא שייאלצו להיעצר. התיק בעניינם נסגר בפרקליטות, בנימוק של חוסר ראיות. הם
הגיעו להסדר כספי עם לקוחותיהם-לשעבר, ובהמשך גם פיצו את רוב בעלי החוב של
אחיהם אברהם. הפרידה מאברהם התרחשה לאחר שסכסוך משפחתי קרע אותם מבפנים. הם
לא דיברו איתו עד יום מותו, והדבר כואב להם עד היום. עם אלמנתו וילדיו קשריהם
טובים, והמחויבות כלפיהם גדולה. הלקח מהפרשה ההיא?
"למה להחריד דובים מרבצם", עונה משה, ועננה נדירה חולפת על פניו.
אברהם ז"ל נקט בצעד פזיז?
"אמרתי לך, עם כל הכבוד, למה להחריד דובים מרבצם".
לא הייתם בארץ כשהוא החליט לשים קץ לחייו.
"אני לא רוצה לדבר על זה".
השנתיים במיאמי ובריו דה-ז'נרו עשו לכם טוב. מאז אתם כל הזמן בסימן עלייה.
"ברוך השם. הפסדנו אז לא מעט כסף ויוקרה. אבל התאוששנו יפה, תודה לאל, ומאז
אנחנו מאושרים ולקוחותינו מאושרים".
למה אינכם יוצאים לבורסה?
"מה נעשה שם?"
תגייסו הון, תחלקו את הסיכון.
"אנחנו לא צריכים הון, ואין לנו שום סיכון. ב-20 השנה האחרונות לא הפסדנו בשום
עסקה, בלי עין הרע".
חולות הזהב שני אחים נוספים למשפחת גינדי אינם בעסקי נדל"ן: קובי גינדי הוא
עורך-דין, עזרא גינדי סוחר רהיטים. שניהם נשארו בראשון-לציון, עיר-הבית של
המשפחה. לאב, מנחם גינדי, שומר מצוות שתמיד חבש כיפה גדולה על ראשו, היה במשך
שנים מינימרקט קטן בעיר, ואחר-כך הקים גם חנות למוצרי חשמל. את צעדיהם הראשונים
בענף הבנייה עשו אברהם, משה ויגאל לאחר מלחמת יום הכיפורים, כמתווכי דירות
בראשון-לציון. הם נודעו בכושר המכירה שלהם. לימים התמחו במכירת דירות חדשות,
שזה עתה הסתיימה בנייתן. הם דרשו - וקיבלו - מהקבלנים בלעדיות על המכירה. לקבלנים
זה היה כדאי, כי נחסכה מהם פעולת המכירה, ולהם זה השתלם. טכניקת המכירה היתה
רעשנית, בדיוק כפי שהיא היום: הם הציבו באתרי הבנייה שלטים ססגוניים שנשאו
את שמם, הוסיפו שלטים מאירי-עיניים עם ציורים מתקתקים שהעידו על איכות החיים
הצפויה במקום, והניפו דגלים. הם גם היו הראשונים שפתחו את אתרי הבנייה בשבת,
והעלייה אליהם לרגל הפכה לבילוי נפוץ של רבים. הגינדים יצרו את הרושם שהם בנו
את הדירות שהם מוכרים, ושמם הלך לפניהם. הקונים הכירו אותם, לא את הקבלנים
בפועל. לימים האשליה שיצרו השתלמה להם, כאשר החליטו לבנות בעצמם, ולא להסתפק
בעסקי תיווך.
את הנתח הגדול של הונם עשו האחים בראשית שנות ה-90. חוש עסקי מפותח הוביל אותם
לרכוש, סמוך לשובם לארץ, מאות דונמים של קרקעות בחולות צהובים, טובעניים, ממערב
לראשון-לציון, בימים שרק כביש עלוב עבר בהם, מחבר את עיר-הולדתם לחוף הים הסמוך.
התפתחותה המואצת של העיר מערבה הקפיצה את מחיריהן של אדמות הטרשים. את חלקן
מכרו הגינדים לאחרים, על החלק האחר בנו בעצמם. בשני המקרים עשו הון. בין לבין
הקימו את קניון הזהב בהשקעה של 45 מיליון דולר, ובהמשך, לאור ההצלחה, הכפילו
את שטחו. לעצמם בנו בסביון שתי וילות מפוארות במיוחד. למה לא בראשון-לציון,
שבה בניתם מאות יחידות-דיור, שם נולדתם וגדלתם ושם גם רוב חבריכם ובני-משפחותיכם?
משה: "מה זה חשוב איפה גרים. ממילא אנחנו רק ישנים שם".
סביון פירושה ש"עשיתם את זה"? סממן מובהק להצלחה?
"מה פתאום. אגיד לך את האמת, לפני עשרים שנה לא היה מקובל לבנות בתים פרטיים
גדולים בראשון-לציון, ולא רצינו לנקר עיניים. אז בחרנו בסביון. אבל מה זה משנה,
ראשון... סביון... הכול אותו דבר". גם מרבית ילדיהם הבוגרים גרים בסביבה. רובם
למדו משפטים, ראיית-חשבון ומינהל-עסקים. אגב, למשה ויגאל השכלה תיכונית בלבד,
כבוגריה של הגימנסיה הריאלית בראשון-לציון.
מתוך רצון לשמר את האידיליה הנדירה השוררת בין שניהם ולחסוך מעצמם צרות האופייניות
לחברות משפחתיות בדור השני והשלישי, החליטו משה ויגאל שלא להכניס לחברה הקבלנית
המשגשגת שלהם את ילדיהם. הם מצאו שיטה ייחודית, המשלבת בין רצונם לראות את
ילדיהם פועלים לצדם, לבין ההכרה שלהם שמוטב שהילדים לא יסתובבו בשלב זה בין
הרגליים, ובעיקר שלא יתחככו זה בזה.
השיטה: שלושת ילדיו הבוגרים של יגאל הקימו שותפות עסקית ביניהם, וכמוהם עשו
שני ילדיו הבוגרים של משה. שתי השותפויות של הגינדים הצעירים פועלות בתחום
הנדל"ן וקשורות, כמובן, עם החברה של הוריהם. נראה כאילו אתם חוששים.
משה: "אנחנו עוד צעירים, כוחנו במותנינו כמו שאומרים, ואנחנו מנהלים פעילים
בחברה..."
יגאל: "הכי טוב שהילדים יפעלו כרגע בצורה חצי עצמאית. יש לנו גם עובדים מצוינים,
ואין טעם להכניס את הילדים".
בינתיים, קצת טורונטו כבר שנים שהאחים גינדי אינם בונים בעצמם. הם מעדיפים
להיכנס לשותפויות עם קבלנים, באמצעות ליווי פיננסי. למעשה, הם מתפקדים כבנק
לבנייה לכל דבר. לדברי משה, מדי שבוע הם מקבלים עשרות הצעות לשותפויות מקבלנים,
סוחרי קרקעות ומתווכים. "אנחנו עושים על-המקום חישוב פשוט של כדאיות", מספר
משה על טכניקת המשא-ומתן של האחים. "אחרי שנים בענף, לא צריך מחשבון כדי לחשב
האם ההשקעה כדאית. כמו שאתה רואה אותנו עם עניבות, אנחנו לא מתביישים ללכת
ברגל לכל שטח ושטח, וזאת למרות שאנחנו מכירים כל מטר בגוש דן רבתי". יגאל:
"מה 'לא מתביישים'? אין עסקה שאנחנו עושים בלי שקודם-כול נלך פיסית בשטח ונראה
מה יש שם. זה אחד הדברים החשובים שלמדנו בחיים".
ואחרי שראיתם, מה עושים?
משה: "הדבר הראשון, אבל ממש הראשון, שעליו אני חושב בכל הצעה המוגשת לי, הוא:
האם נצליח לעטוף את הפרויקט במעטפת הנכונה ולמכור אותו. כלומר, האם נצליח לשכנע
קונים, בזכות ערך מוסף כלשהו או יתרון יחסי בולט, או שלא נצליח. זה עוד לפני
שאנחנו מחשבים עלות-תועלת. ואם מזכירים עלות-תועלת, אז ברור שבחיים לא ניכנס
לפרויקט שממנו לא נוכל להוציא 20% רווח מינימום. פרויקטים קטנים, עם 8%-5%
רווח, לא משתלמים לנו".
אבל לא רק על שיווק ופיננסים חושבים האחים גינדי בבואם לגבש עמדה בעניין עסקת
נדל"ן זו או אחרת. לדבריהם, הפרטנר שלהם לעסקה, אישיותו, הרקע העסקי שלו ומידת
היותו "בנאדם", חשובים להם לא פחות מהסיכוי לעשות באמצעותו כסף. הם מודים שהתחקיר
אודותיו כולל הפעלת בלשים, שיחות עם מנהלי הבנקים שבהם מתנהלים חשבונותיו ובירורים
אצל לקוחותיו-לשעבר.
המיתון המתמשך, בצירוף הקיפאון הכמעט-מלא בשוק הנדל"ן, הביאו את האחים גינדי
להחלטה להעביר חלק מפעילותם לחו"ל. לאחרונה שבו מסיור בבודפשט. הם פגשו שם
ישראלי לשעבר, חבר ילדות ובן מחזור, שלמד איתם בגימנסיה הריאלית, ובכוונתם
להקים איתו במשותף פרויקטים נדל"ניים שונים. גם בפולין הם מגלים עניין וכן
בטורונטו, קנדה. זהו, אתם עוזבים?
משה: "נעבור לבנות שם רק באופן זמני. בטוח שבסוף יהיה שלום בארץ הזאת, ושוב
תהיה תנופת בנייה ומחירי הנדל"ן יזנקו. אז בינתיים נבנה קצת בעולם".
עידן הדירות הקטנות א-פרופו עולם. האחים גינדי אוהבים לטייל בעולם. הם מבלים
אומנם גם בטבריה, שבה יש להם דירות-נופש ובה הם עושים סקי-מים, אבל הרבה מסביב
לגלובוס.
יגאל: "מוזר, אבל רק בחו"ל אני מצליח לקרוא ספרים. ואני אוהב ספרים. בארץ אני
מכור לתקשורת ולעסקים".
לאחרונה הפתיע משה את אשתו טובה, שאותה הוא מכיר מאז שהיתה בת 15, באירוע מקורי
לכבוד יום-הולדתה. הוא לקח אותה לטיול לפריס, ובערב הראשון שם, כשהגיעו למסעדה
האהובה עליה במיוחד, חיכו לה שם, צוהלים ורוקעים ברגליהם מרוב מתח וציפייה,
50 מבני-משפחתה, ילדים, אחים ואחיות, אפילו בתו של אברהם ז"ל. כולם "הוגנבו"
לפריס מאחורי גבה, בהפקת-ענק של בעלה ושל יגאל, כדי לומר לה מזל-טוב.
יגאל: "משה אוהב את משפחתו ואוהב לתת".
משה: "מי שמדבר".
למה כששוק הנדל"ן מנומנם אתם לא משקיעים בענפים אחרים?
משה: "למדנו שעלינו להשקיע רק במה שאנחנו מבינים".
יגאל: "כל הזמן ניסו לעניין אותנו בהיי-טק. העתיד בסטרט-אפ, אמרו לנו, לכו
על סטרט-אפ. ולא שלא בחנו הצעות, אבל ראינו שאנחנו לא מבינים בזה שום דבר,
וכבר אמרנו שלא הכול בחיים זה כסף". משה: "נשארנו בחוץ, וצחקו עלינו. אבל בסוף
הרווחנו בגדול. תראה איפה כל הסטרט-אפים עכשיו. עם כל הצער, איש איש ותחומו
בחיים. ואנחנו, לטוב ולרע, רק בעסקי נדל"ן".
אלא שההצהרה הזו לא לחלוטין מדויקת. האחים גינדי השקיעו גם ברדיו האזורי לב
המדינה, המשדר מראשון-לציון, ורכשו את השליטה בו תמורת כ-1.5 מיליון דולר.
"בשביל הנשמה", מסביר משה, "זה ממש לא עסק". לדבריו, אין להם שום מעורבות מעשית
בתחנת הרדיו, והם גם אינם נעזרים בה לקידום עסקיהם. חוש הריח של האחים גינדי,
והיכרותם עם צורכי השוק של ישראל 2001, הביאה אותם באחרונה להחלטה ליזום פרויקטים
לבנייה לזוגות צעירים, שיכללו דירות קטנות, בנות שניים-שלושה חדרים. "זה הדבר
החם הבא בשוק הנדל"ן בארץ", אומר יגאל.
"מדובר בלהיט", אומר משה.
"חסל סדר דירות גדולות ויקרות לצעירים, שממילא אינם יכולים לרכוש אותן", אומר
יגאל.
"בדיוק כך", אומר משה.
ויגאל מהנהן בראשו.
כתבות
ני"ע
