לכתוב זה משמעת, זה להכריח את ההשראה

יהודית רותם ידעה מאז ומעולם כי תגדל להיות סופרת. בילדותה, בשכונת בית יעקב בבני ברק, קראה ספרים בחשאי אצל השכנים, כי כשהלכה לספרייה תמיד הלשינו עליה. ללמוד באוניברסיטה אסור היה לה, למרות שרצתה. נישואיה בגיל צעיר ושבעת הילדים שהביאה לעולם גנזו כמעט לחלוטין את החלום, עד שהחלה, בהיחבא ובשם בדוי, לכתוב לעיתון 'את', בימיו הפמיניסטיים, והחליטה להתגרש. כעת היא סופרת מכובדת ומוכרת. היא כתבה את 'קריעה' ואת 'אחות רחוקה', והשנה פרסמה את 'אהבתי כל כך', שנחל גם הוא הצלחה. הספרים ניזונים מכל העולמות של רותם: דת, נשים, משפחה, סקרנות והסביבה.

- בכל ספרייך הדמויות נשיות, עמוקות ומורכבות תמיד. מדוע?

"אותי תמיד מעניינת האוקסימורוניות, דבר והיפוכו. אחרת, מה? על מה יש לדבר? אני רואה את עצמי כבן אדם אוקסימורוני מאוד, מאז שאני ילדה. זה קשה בחיים, אבל זה טוב מאוד לספרות ולסופר. יש לי את זה בתוכי, ואני מנסה לשתף בכך בכתיבה".

- את מעדיפה להתמקד בנשים?

"אני נמשכת מאוד לסיפורי נשים, ולדעתי עדיין לא גמרו לספר את הסיפור שלהן. אבל לאחרונה כתבתי בפעם הראשונה סיפור קצר מתוך תודעה של גבר. הייתי מופתעת, כי לא חשבתי שאהיה מסוגלת לכך וזה גרם לי הנאה גדולה. אני חושבת שהעברתי לגיבור הסיפור, חרדי בן 25, את הכוח שלא היה לי בגילו לעזוב את העולם החרדי, לאחר שאיבדתי שתי בנות, בגיל שנה וחצי שנה. אני חושבת שבספר הבא אתמקד יותר בגבר".

- הכתיבה דורשת ממך השראה?

"יש דברים שסופרים אומרים שאני לא כל כך מקבלת. למשל, אני לא אוהבת סופרים שאומרים שהגיבורים התלבשו עליהם, שהם מוכרחים לכתוב, או כשמדברים הרבה על השראה. יש משהו בהשראה, אבל הכול בא מתוך רצון חזק מאוד של הסופר. זו משמעת. אם אתה רוצה, אתה מתיישב וכותב ומכריח את הדבר הזה שקוראים לו השראה".

- איך את מסבירה את ריבוי הסופרות בשנים האחרונות?

"קודם היו גברים ועכשיו זה זמן הנשים. יש להן ה'חדר לעצמן', כמו שאמרה וירג'יניה וולף, הביטחון העצמי, האמצעים הכלכליים והתמיכה של הבעל והסביבה. הנשים היום בדיוק באותו מעמד כמו גברים, ועידן הנשים הגיע, זה הכול. יש להן יותר כושר מילולי, אהבה לשפה, צורך לחטט פנימה ולדעת מה קורה בתוך הנפש שלהן ושל הסובבים אותן, כמו בטיפול תרפויטי".

עם כל האהבה והכמיהה לכתיבה ולשמחת היצירה, המשפחה, בן הזוג והחברים הקרובים חשובים לרותם הרבה יותר. "לקום בבוקר ולהגיד: היום אני כותבת ספר על העולם, זה יפה מאוד, אבל אגואיסטי. המחויבות היא לאנשים סביבי, אם הבנות שלי, החברים שלי או בן הזוג שלי צריכים אותי. זה חלק מטבעי, להיות בן אדם שזקוקים לו, ואני רואה בזה זכות. החיים חשובים יותר מהכתיבה".