"יש לי יראת כבוד כלפי המציאות. כל ניסיון להמציא סיפור נראה לי מיותר"

רוביק רוזנטל לא יעלה לחלקות הנופלים בערב יום הכיפורים. אחיו גידי נהרג בקרבות ברמת הגולן באוקטובר 1973, אך רוביק ואמו נמנעים מהליווי הממלכתי הצמוד לזיכרונם האישי. לפני מספר חודשים נראה רוזנטל ליד קבר אחיו. כתבת יומן בערוץ הראשון לקראת צאת ספרו "האם השכול מת?" העמידה אותו שם, נוגע ביד כבדה במשטח האבן. הוא נראה כאילו ביקש לרצות את תביעתה הנסתרת של המצלמה. הפגישה שלנו, לקראת היום הטעון הזה בחיי החברה הישראלית ובחייו האישיים, עומדת תחת הרישום של סיום אכזרי במיוחד לשנה של טרור. זהו גם סיכום של שנה יצירתית באופן יוצא דופן של רוזנטל, שחדר לשיח הציבורי בשנות ה-80 עם ספרו "משפחת הבופור", והפך מאז לאחד הדוברים המדויקים והמרתקים של הישראליות. בימים אלה יצא ספר חדש שלו, "קו השסע" (הוצאת ידיעות אחרונות), שמתווסף לארבעה ספרים אחרים שכתב השנה: "הזירה הלשונית", אסופת קטעים שכתב ב"מעריב" על השפה העברית, ספר מאמרים שערך על הטבח בכפר קאסם, ספר שיחות שלו עם הסופר סמי מיכאל וספרו על השכול. בפרק הסיום שם, הוא כותב: "השכול מת - השכול כמציאות יומיומית, כמצב נפשי תמידי של האזרח הישראלי, כאתוס מלכד. הוא מת בתנועת מלקחיים: החברה הישראלית מואסת בו, ותהליך הפיוס עם אויבינו יבטל את הצורך בו". הספר נכתב בתקופת תהליך השלום ויצא בעיתוי עגום, לתוך אירועי אינתיפאדת אל-אקצה. רוזנטל הוסיף הסתייגויות אך לא ויתר על קביעתו, כי הרצון למלחמה נחלש ואחרי שתהליך ההפרדה מהפלסטינים יושלם, נתפנה למלחמות היום-יום האנושי.

אני מספק לו הזדמנות לשכתוב נוסף, על רקע קריסת המגדלים בניו-יורק, אך רוזנטל עדיין מאמין בפיוס, "גם אם לא ידוע מתי ובאיזו צורה יבוא. הבעיה לא איך העולם מזעזע אותנו, אלא איך לשמור על תמונת עולם. האפשרות האחרת היא להיות לגמרי פוסט-מודרני, ואז, אם לא תהיה לך תפיסת עולם, לא תזועזע".

הספר "קו השסע" נולד מתוך מאמרים שהופיעו בכתב העת "פנים", אותו עורך רוזנטל בחמש השנים האחרונות. יש בספר ניתוח של קריאת התגר של ש"ס, מצבם של ערביי ישראל, המתנחלים ואפילו חזרה לשנאה ההיסטורית בן-גוריון-בגין. רוזנטל הציע את מושג השסע, הנגטיב של קו התפר, "או שיתאחה או שיעמיק ואי-אפשר יהיה לחברו יותר. המציאות החברתית שלנו נבנית תוך קונפליקטים ותוך איום מתמיד על הישראליות, שאתה מגלה אותו בקווי השסע. לכן הדימוי מוצלח בעיניי".

אני שואל מנין בולמוס הפרסום שתקף אותו, ורוזנטל עונה שזו לא פניקה של בן 50 שרוצה להטביע חותם. כמעט כל הספרים, הוא אומר, נולדו מתוך העבודה העיתונאית. הוא משמש כיום כעורך מדור הדעות של "מעריב". בעבר היה עורך משנה ב"על המשמר", ועשה תקופות גם ב"חדשות", "הארץ" ו"דבר".

הכתיבה שלו מדויקת, חדה ומרתקת. אולי גם בגלל הוויתור המודע על כתיבת פיקשן. "כל ניסיונותי לא הצליחו, כולל מחזה שכתבתי על כפר קאסם והוצג בהבימה. אני לא טוב בזה, לא רוצה ולא מעניין אותי לכתוב פיקשן. יש לי יראת כבוד כלפי המציאות. כל ניסיון להמציא מיותר, כשהסיפורים האמיתיים מתגלגלים בשטח".

ההצלחה הגדולה שלו השנה היתה "הזירה הלשונית", ספר שהפך אותו למעין בר-סמכא בשפה העברית. הוא מוזמן להרצות באוזני בלשנים, יש לו פינה בתוכנית "מלה זה מלה" של ירון לונדון בערוץ 2. כשכרמית גיא קראה "פרח'ים" למתפרעים היהודים מול מסגד חסן בק למחרת הפיגוע בדולפינריום, עבר רוזנטל בין אולפני השידור כדי להסביר איפה נולדה המילה פרחה, האם היא מעליבה, ואיך בכלל הפכה ממילה נחמדה למילה גזענית.

"לרוב המילים בשפת הרחוב אין תיעוד. אף אחד גם לא חוקר את שפת הפוליטיקאים בהופעותיהם בטלוויזיה. אני ממלא צורך. אני לא מהאקדמיה, החשיבה שלי הוליסטית, זו היכולת לרכז היבט לשוני, פוליטי וסוציולוגי. לא למדתי את זה. כשאני קורא, אני רואה כמה היבטים בו-זמניים. העולם האקדמי לא מעודד את זה, חשיבה הוליסטית נשמעת להם מיסטית".

הוא מאוד גאה בספרו "משפחת הבופור", שהתמקד בקבוצת הורים שבניהם נפלו בקרב על הבופור במלחמת לבנון והביא את השכול למרכז הבמה הציבורית. "האם השכול מת?", זכה כבר להצלחה פחותה. "הספר קיבל ביקורות לעילא ולעילא. אבל פקפקתי בהצלחתו. אנשים קרובים לי אמרו 'קראתי ביקורת, לא אגע בספר כל חיי'. זו החלטה אסטרטגית של אדם לקחת ספר כזה ליד. ספר קשה. רוב הקוראים שלו הם מי שחוו שכול".

הוא כותב שם גם על הצורך העז של בני משפחה לדעת על רגעיו האחרונים של הבן, השאלות שהם שואלים את חבריו ליחידה והניסיון להוציא כל פירור מידע. הוא כותב שם גם על אחיו, אבל את סיפור נפילת האח סיפר רק במאמר שכתב לפני מספר חודשים במגזין "ארץ אחרת", גם אם במילים קצרות וחסכניות. "זמן מה אחר כך באותו לילה, ליל ירח מלא, לכד אותם מארב סורי. גידי נפגע ונפל. שני חבריו אבי פיקרש ואפי סלוצקי, המשיכו בדרכם.."

בהמשך, באותו צמצום וריסון עצמי, הוא מספר ששני החברים נקלעו לקרב עם קבוצת חיילים סורים. אבי נהרג ואפי הגיע לחאן-ארנבה, שם סיפר את הסיפור. וכאן הוסיף רוזנטל שני משפטים מצמררים. "אפי סלוצקי גר בגוש קטיף. עדיין לא נפגשנו".

אתה בעצם מספר לי שאתה יודע איפה גר האיש שראה את אחיך ברגעיו האחרונים, ובמשך 28 שנה לא פגשת בו.

"כשעשו את הכתבה בטלוויזיה אמרתי לפרדי גרובר שלא פגשתי את הבחור. אמרנו 'בוא ניקח אותו לרמת הגולן'. היה לי הצורך לדעת. הוא הבטיח שיבוא".

אחרי כל השנים שעברו, רצית מפגש דווקא מול הטלוויזיה?

"הוא גר בגוש קטיף. לא קל להגיע לשם היום. מכל מקום, הוא אמר שהוא לא יכול לבוא, הרב שלו לא אישר לו להופיע בכתבה שמשודרת בשבת, אבל הוסיף שעכשיו הוא מרגיש חובה, שיעזוב הכול ויבוא. נפגשנו. הוא סיפר לי על הרגעים האחרונים של גידי. משפט אחד שהוא אמר לי הוליד את הספר הבא שלי".

רוזנטל אינו מגלה מהו המשפט. "הבנתי שגידי הוא אחד מתוך שרשרת אנשים במשפחתי, אנשים שמתחלקים לכאלה שהגשימו וכאלה שההיסטוריה לא אפשרה להם להגשים, קורבנות המאה ה-20. בחרתי בסיפור המשפחה שלי כתיעוד ומסה של מחשבות ותובנות. נראה לי שזו הדרך הנכונה".

בימים הקרובים הוא ייסע לגרמניה ולפולין, לכל המקומות שמשפחתו באה מהם. הוא יפגוש שם בת דודה של אמא שלו, שהיתה קומוניסטית פעילה. בת דודה שנייה היא ממייסדי קיבוץ בית השיטה. בנה הצעיר, שהלך להתיישב בגלגל, נהרג בתאונת דרכים בערב יום כיפור, קורבן נוסף בניסיון ישראלי נואש להחזיר את ההתיישבות הקלאסית כדרך חיים.

"הכל מתפתח מגידי. זה שבר החיים שלי, ולא ניתן לאחות אותו. לא יכולתי להיפגש עם משפחת הבופור אם זו לא היתה דרך לעסוק בשבר שלי, גם 'האם השכול מת?' נולד מזה, וגם הספר שאני כותב כעת. אבל אני רוצה להימלט ממלכודת 'אח שכול כותב על אח שלו'. אני רוצה שאנשים יגיעו להשתתף איתי דרך התובנה. עד עכשיו הצלחתי, אבל זה קשה".