נזילותה של הזהות המינית

פרנסיס (אוטיי), מנהל חשבונות יבש ומשעמם, מגלה שהנהלת בית החרושת שבו הוא עובד עומדת לפטרו. מאחר שידוע שאי אפשר לפטר הומוסקסואלים (כי זה לא תקין מבחינה פוליטית, וגם יקומם את הקהילה), הוא מפיץ שמועה שהוא הומוסקסואל וכך הוא מקווה למנוע את הגזירה הקשה. השמועה מובילה לסדרה של טעויות קומיות.

יהודה סתיו ("ידיעות אחרונות") כותב שוובר "משתמש כאן בתפיסה קומית עתיקת יומין: מרגע שגיבורו עוטה את מסכת ההומו, הוא יוצר שרשרת בלתי פוסקת של טעויות משעשעות. אבל בניגוד לבילי וויילדר, למשל, שהשתמש בתפיסה קומית דומה כדי לשגר חיצים סאטיריים, ציניים ומורעלים בחברה הצבועה ובערכיה המתחסדים - לוובר אין מטרה חברתית ברורה. הוא סנטימנטליסט חסר תקנה. התסבוכות הקומיות שהוא יוצר נפתרות אצלו במצבים רגשניים, חמים וטובי-לב".

הוא "שמרן ומסורתי", הן בכתיבה והן בבימוי, "שריד אחרון לקומדיה הצרפתית העממית, היוצאת ונכנסת מלב אל לב". הוא מקצוען ובעל "עיתוי קומי", והשחקנים "נהדרים", והתוצאה היא "קומדיה בגובה העיניים, מהנה ומבדחת", וארבעה כוכבים.

עירית שמגר ("מעריב") סבורה, ש"הכל חביב בקומדיה זו, אך לא יותר מכך. יש גימיק בהתחלה ועליו בונים עוד ועוד מצבים קומיים או רגשיים, בלי לפתח תת-נושאים, בלי להעמיק, בלי לעסוק באמת בדעות הקדומות שלנו שרק משנות את הצבע החיצוני לפי האופנות".

ייתכן שיש "נועזות" מסוימת בסיטואציה הבסיסית, אך מעבר לכך "הכל צפוי ולכן שגרתי ושמרני, על אף שהיומרה היא להיות אחר". שמגר מסתפקת בשלושה כוכבים.

אורי קליין ("הארץ") טוען, שהסרט מתיימר "לעסוק בנושאים 'נועזים', כמו יחסיותה של הזהות המינית והאופן שבו המבט קובע את מהותה וגבולותיה החברתיים והתרבותיים, אבל הסרט הוא ההיפך מנועז".

יש בו גודש של "אמירות על כוחה המשחרר של ההתנתקות מכבלי ההתנהגות הבורגנית השמרנית, אבל אין בסרט אמירה אחת, שבאמת מערערת על השמרנות הזאת". ובר טורח להדגיש שגיבורו הוא הטרוסקסואל, עד כדי כך ש"הסרט מאבד כל יכולת לומר משהו בעל תוקף על נזילותה של הזהות המינית". בשל כך, קליין מוצא שהסרט "משעמם".

"אילו, לפחות, היה 'לצאת מהארון' מבוים בתנופה קומית מסוימת, אפשר היה אולי לסבול את כל זה. אבל 'חוסר ההשראה היצירתית' מתחבר ל'אי נוחות אידיאולוגית', ומתקבל סרט שהרצון היחיד שהוא מעורר הוא לצאת מאולם הקולנוע".

בקיצור: היה מי שצחק ונהנה, היה מי שמצא את הסרט חביב, לא יותר, והיה מי שאותו זה כלל לא הצחיק, במקרה הטוב.